כבוד נשיא ישיבתנו הדגול וכו' הרהג' ר' נחום לאם, שליט"א, אחדשו"ט, תשואות חן לכבודו על שיעורו בענין ספירת העומר. רציתי להוסיף הערה אחת על דבריו. באמת, נראה לי שכוונתם של ר' הא' גאון בשעתו והגרי"ד מבריסק בשעתו ברורה היא. ישנן ב' מצוות בספירת העומר מצוה למימני יומי ומצוה שניה, אחרת, למימני שבועי. אשר ממילא אם חסר לו במנין הימים עדיין יכול למנות השבועות. לכן נראה ברור שלדעתם אם חיסר במנין שבוע ודאי לא יוכל למנות שוב אף מנין השבועות.

אחדשה"ט ושלי זוכתי הרבנית תחי' ושלו כב"ב, ח.ו. ראיתי בה"פרדס" חודש אייר ש.ז. שכיר"ה מאריך בענייני ספירת העומר בנימוקים בטעם משכות ספה"ע. והנה נחלקו ר"ש ורבנן בכמה אם דרשינן טעמי דרשיו (ע' סוף המקשל ובפ"ב דסנה דיין ומודל. וראה בפ"ד מה' עכו"ם הד שהרמב"ם כי דאין עושין עיר בנדחת בספר שלא וכנסו העכו"ם החרידי טת ארי. ועמד בזה בלח"מ שהרי בש"ס מפרש דזהו

לכבוד הרב לאם שליט״א – שלום וברכה. יישר חילך על מה שאמרת לבאר סברת אמימר בשיעור שהיה בו רוב עניין. חשבתי להעיר בגמרא מנחות (סו.) דמני יומי ולא שבועי משום שספירה זו זכר למקדש, וביאר כב׳ עפ״י דברי המרדכי סוף סוכה בשם הראביה שכתב דאסור לישון בסוכה בשמיני עצרת דליכא היכרא ויש בו חשש בל תוסיף, ורק האכילה מותרת דאיכא היכרא שאינו מברך. ועפ״י זה אמר כב׳ דה״נ בספירה – אלמלא היה היכר היה בו חשש בל תוסיף ולכן מני יומי ולא שבועי להיכרא אתי, והוא דבר נחמד. אך לכאורה עדיין יקשה מתקיעת שופר ביום ב׳ דר״ה ומאכילת מרור בליל ב׳ דרפסח (וכן מלולב כל ז׳ אלא דכב׳ דחה דבזמן הזה איכא היכרא במה שנוטל בגבולין ומכוונין באמת במקדש, ויש לדון בזה דה״נ גם בסוכה בשמיני עצרת יש היכרא דממילא ליכא מצוה כלל היום, וע״כ דוקא בזה היכר דזה גופא האיסור, ויש לחלק) – ויעויין לראביה. ונראה באמת כדברי הגמרא הנ״ל דפריך הישן בשמיני בסוכה ילקה, ולמה לא פריך גם על תקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור בליל ב׳ ונטילת לולב כל ז׳. וכן הקשה הערוך לנר שם, ונראה ליישב עפ״י שיטת הריטב״א סוכה (לא.) בשם הרמב״ן וכן סנהדרין (פח.) ולראב״ד בהלכות לולב – דכל שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר על בל תוסיף. ולכן למד לולב – אי אגד מותר לאגד הלולב שלא במינו, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והקשה הריטב״א שם דא״כ מאי פריך הגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה – הא נמי קאי לחודיה, ותירץ שהכל ישיבה אחת נמשכת. ולפי דברי הריטב״א נתקיימה קושיית הערוך לנר – דתקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור ונטילת לולב אין בהם משום בל תוסיף דקאי לחודייהו, ורק בישיבת סוכה שכל שבעת הימים היא ישיבה אחת – תנופה היא דקשיא לגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה. וממילא ניחא סברת הראביה דאסור לישון בסוכה דליכא היכרא, אע״ג דבשופר ביום ב׳ ובלולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ליכא היכרא – דהתם שאני דהאי לחודיה קאי ולא שייך בל תוסיף כלל. אבל ספירת העומר ודאי דמי ללולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ותקיעת שופר ביום ב׳ דקאי לחודיה ואין בו בל תוסיף. אבל מה שבל״ע, דמלבד עניין בל תוסיף שמבואר בגמרא כשמוסיף על החפצא של מצוה או על מעשה המצוה, יש עוד עניין בל תוסיף שחידש הרמב״ן עה״ת פר׳ ואתחנן (דברים י״ג) דאם בדה מלבו יום טוב חדש כירבעם בן נבט בחודש אשר בדה מלבו עובר ג״כ על בל תוסיף, ומבאר הרמב״ן דגם תקנת מקר…

ב״ה יום שהוקם המשכן ראש חודש לחודש הראשון מחדשי השנה, יום שנטל י׳ עטרות. ונדמה לי שזה דומה למה שאמר הגה״ח המובהק מרן חייט העליר על מה שהקשה בכסף משנה, מדוע הרמב״ם אינו מונה מצוה מיוחדת מילת עבדים. והסביר גאון הגאונים הנ״ל שזה פשוט שמילת עבדים חלק מהמצוה הזאת, אפילו לאלו הסוברים שהאדון חייב כרת אם לא מל את עבדו במזיד והעבד מת, ודוק. באאמו״ר הגה״ח הק׳ משה ראובן זצוק״ל הי״ד, מח״ס ממקור ישראל, מבריסק דליטא, ברכה מרובה ושלום רב לידידי ורב חביבי מאז ומקדם ומשנים קדמוניות, ה״ה החכם השלם איש האשכולות כליל המדעים וכו׳ וכו׳ וכו׳ הגה״ג מוהר״ר נחום לאם שליט״א ויאריך ימים ובנעימים. באתי להודות לידידי מעכת״ה על השיעור הנפלא בלולב בשמן הלכה וקבלה והשקפה וכו׳, ואח״כ להעיר על דבריו כמה דברים: א) בספירת ימי ושבועי העומר וכן במנין בית דין הגדול שנים ושמיטות יש להעיר. בפרק י׳ מהלכות שמיטה ויובל הרמב״ם כלל אינו מביא סדר זה, גם אינו מזכיר ביד החזקה שחלק מהמצוה הזאת לספור שנים מלבד השמיטין. אינו מזכיר שמברכים על ספירת שנים ושמיטין. וכל מה שכתב בהלכות תמידין ומוספין סוף פרק ז׳ אינו מזכיר במספר שמיטין ושנים. ומה שמעלת כת״ר הזכיר לשון הרמב״ם בספר המצוות מצוה קס״א: ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל וכו׳. ולענ״ד נראה שבין מה שכתב הרמב״ם כאן ובין מה שכתב הרמב״ם במצוה ק״ם, דבר עמוק מאד מלמדנו הנשר הגדול. כי להרמב״ם היה קשה למה בתורת כהנים בבהר בפסוק וספרת לך וכו׳ מביאים שני פסוקים ושם אומרים עד שיאסרו שני כתובים הללו וכו׳. ומזה למד הרמב״ם שזוהי מצוה אחת, כי אילו שתי מצוות – איך יאמר שני כתובים על שתי מצוות? והיה קשה לו להרמב״ם, למה בפרשת אמור אינם מביאים שום לימוד כזה, והרי גם שם יש שני פסוקים על שבועות ועל ימים ושם כתוב בפירוש בגמרא מצוה למימני וכו׳. ומכאן הוכיח הרמב״ם שגם בספירת העומר מצוה אחת. וזה דחה את השיטה שראתה בפסוקים שתי מצוות נפרדות – שבועות בפני עצמן וימים בפני עצמם. ובאמת האריך בזה הגר״א בביאוריו על תורת כהנים שם וכתב בפירוש שהגמרא במנחות מצוה למימני וכו׳ היא גזירה שוה משמיטין ויובלות. ומה שכתב שם הגר״א בלשון קדשו ודלא כמו שכתוב במורי בזה וכו׳, פירושו שהוא למד מדברי הרמב״ם שבין במצוה ק״ם ובין במצוה קס״א כך סובר הרמב״ם, וממילא כתב דלא כהסוברים אחרת. ושם גם פירוש הראב״ד והג…