רבי שניאור זלמן מלאדי נולד בלאזני, רוסיה הלבנה, בשנת 1747, והיה צעיר תלמידי המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעש״ם. כבר מילדותו הפגין גאונות בהלכה ובקבלה. המגיד הפקיד בידיו את כתיבת חיבור ההלכתי "שולחן ערוך הרב", המייצג גישה חסידית הלכתית שמעדיפה את הפוסקים על המקובלים, בניגוד לסידורו שבו לעיתים ניתנת קדימות למקובלים. התנגדותו של ר׳ אביגדור הביאה להלשנה אל הגר״א, מה שהוביל לסירובו של הגר״א לראות את הרב כשבא עם ר׳ מנחם מנדל מויסבסק לווילנא. ספרו המרכזי, התניא, נדפס בשנת תקנ״ו (1796) וזיכה אותו בפרסום רב. על רקע מתחים עם המתנגדים נלקח פעמיים למאסר. נחלק עם ר׳ אברהם מקאליסק ועם ר׳ ברוך ממזיבוז׳, ובזמן מלחמות נפוליאון תמך ברוסיה מתוך חשש מהשפעת רעיונות המהפכה. נפטר ב־1813 בדרכו בבריחה מנפוליאון. ספרו "תניא" נושא שלושה שמות: "לקוטי אמרים", "תניא", ו"ספר של בינונים", והודפס בעשרות מהדורות. הוא כולל חמישה חלקים: לקוטי אמרים (נ״ג פרקים), שער היחוד והאמונה (י״ב פרקים), אגרת התשובה (י״ב פרקים), אגרת הקודש (ל״ב פרקים), וקונטרס אחרון. בפרקים א–ח עוסק בניתוח נפש האדם – שתי נפשות באדם, הבהמית והאלוקית. בפרקים ט–י״ז עוסקים בהתנגשותן, כשהבינוני הוא אידיאל אנושי – לא צדיק אלא אדם שאינו חוטא בפועל. פרקים יח–כה עוסקים בכוחות הנפש הגלויים (חב״ד) והנסתרים (אהבה ויראה מסותרות). פרקים כו–לא דנים בתפקיד השמחה, השכל והרגש בעבודת ה׳. פרק ל״ב עוסק באהבת ישראל כעיקרון מרכזי. פרקים לג–לז בייעוד האדם, משיח ותחיית המתים. פרקים לח–נ״ג עוסקים במלכות שמים בעוה״ז, ובאפשרות ההתעלות הרוחנית דרך כוונה והכנת דירה לשכינה בתחתונים. תורת הנפש של חב״ד מתארת שתי נפשות – נפש בהמית (כוח החיות הטבעי, שמקורה בקליפת נוגה) ונפש אלוקית (שמקורה באלוהות ללא הסתרות). המלחמה הפנימית באדם היא בין שתי אלה. על פי חב״ד, האדם דתי בטבעו, ויש בו אהבה מסותרת לאלוהים. חידושה של חב״ד הוא באינטגרציה של מערכות האלוקות בתוך הנפש, במיוחד החלוקה לשכל (חכמה, בינה, דעת) ולמידות. כוחות אלו באים לידי ביטוי במעשה: מחשבה, דיבור ומעשה. הנפש האלוקית אינה מסוגלת לחטוא מצד עצמה, אך ההסתר של הנפש הבהמית מאפשר את החטא. אהבת ישראל בתורת חב״ד נובעת מהשיתוף האלוקי הפנימי שבכל יהודי. תורת האימננטיות בחב״ד, המופיעה בשער היחוד והאמונה, פרק א׳, מלמדת שהאלוקו…

1. רקע משעורים שעברו. החסידות, בפרט מאסכולת בעל-התניא: שיטת האיממנטיות (מכה"כ) שסופה במוניזם מחלטה – הגר"ח: התנגד לזה עקב סטיות מן ההלכה וסכנות וונטינומיות או יתר חמורות. במל בשם פלורליזם של ערכים, בסיס ההלכה. 2. הראי"יה (נפ' 1935: הקוים הביוגרפים ידועים) שאב משני המקורות – אמא – ממשפחה חב"דית. אביו – משולח של ישיבת וולוז'ין. הוא שמר על ההלכה (לכאת בסיסה הפלורליסטית) במלואה – אך מבעדה חזה חזיון ההרמוניה. האחדות והייחוד.

I. ראשית המסרות. הקדמת "חובות הלבבות". טיב המוסר בסוף ימה"ב – האיום... המוסר בקבלה: תומר דבורה, ראשית חכמה, של"ה, הגר"א. הגר"ח. ר' יוסף זונדל מסלנט. II. המוסר כתנועה. לימוד המוסר כמוסד דתי קבוע. *תכנית, אוירה אמוציונלית, בנין מיוחד. *ר' ישראל ליפקין מסלנטר. *תלמידיו: ר' יצחק בלאקר (פטרבורגר); ר' נפטלי מאמשטרדם; ר' שמחה קיפל מקלם. *ההתנגדות למוסר. המשבר בסלבודקה. השביתה בוולוז'ין. החזו"א. ["צמח אטלס" – חיים גראדה]