הנני מודה לא-ל על שזכיתי בפעם השנייה לעלות ירושלימה ולדבר מעל במה אחת עם ידידי הדגול, כבוד שר הדתות. הזדמנות זו מזכירה לי את המפגש הקודם שלנו, בביתי שבניו יורק – מוצאי יום טוב ראשון של גלויות – כשאנחנו קידשנו והוא הבדיל. ואילו היום, כאן בירושלים, נהפכו היוצרות: הוא קידש, ואני מבדיל – בין גולה לארץ, בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. אי אפשר, לדעתי, לדבר על יחסי בית הכנסת למדינת ישראל ועל חובות הקהילות הדתיות בגולה כלפי הארץ מבלי להתבונן באירועים הדרמטיים של ששת הימים. כל עוד לא ראינו את האירועים בעין אמונית, ולא שיבצנום במסגרת השקפת התורה, איננו ערוכים לדיון מהותי. אין מדובר בסיסמאות שחוקות אלא בעיון מעמיק במקרא ובחז"ל. איני מבקש לחשב את הקץ או לקבוע אם אלו ימות המשיח – איננו רשאים, כבני אנוש, לדון כך על ההיסטוריה מתוך ההיסטוריה עצמה. אך עלינו לשאול: מה משמעות ששת הימים הללו כהתגלות? מה הן המסקנות העולות מכך – להלכה ולמעשה?ברור לכולנו שהניצחון היה בעל אופי ניסי. אין צורך לטעון שכל נס חייב לשבור את הטבע – ולעומת זאת, גם הסבר טבעי לחלוטין עשוי להיות נס בתחפושת. ההסבר הדתי לא מסתפק בתיאור הצלחות טקטיות, אלא רואה את יד ה' המשדדת מערכות ההיסטוריה.לא פחות חשוב מהניצחון היה גל ההתעוררות הרוחנית – חשיפת עומק האמונה גם בקרב מי שחשבנו לחילוני מובהק. בלשון בעל התניא, זו הייתה התגלות "אהבת ה' המסותרת" – לא ראינו כדוגמתה לא במלחמת השחרור ולא במבצע סיני. זהו חידוש הדו־שיח בין העם לאלוקיו, דו־שיח שנקטע מאז חורבן הבית ושב עתה – ולו לרגע – לתחייה.בתנ"ך אנו מוצאים שני קטבים ביחסי העם וה': הסתר פנים ונשיאת פנים. החטא גורם להסתלקות ההשגחה, לניתוק, לתחושת בדידות רוחנית. נשיאת פנים, לעומת זאת, היא ברכת אהבה, ידידות מחודשת – "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אך לאחר ששת הימים איננו עוד בהסתר פנים מלא – ועם זאת, טרם זכינו לנשיאת פנים שלמה.חז"ל (חגיגה ה) מדברים על מצבי ביניים: "בחלום אדבר בו" ו"ידו נטויה עלינו". אלה הם שלבים שבין הסתר פנים לנשיאת פנים – רמזים של השגחה, הגנה מפני כליה, לחישה אלוקית אל תוך חיינו. אנו חיים כיום בתקופה של "בחלום אדבר בו" – מצב זמני, רווי אפשרויות, שאינו מבטיח דבר אך דורש מאיתנו תשובה, בירור, התעוררות.כך יש להבין גם את מגילת אסתר – סיפור שבו לא נזכר …

(Note: Letters, in order to be considered tor publication, must be typed and double-spaced. All letters must be signed, although names will be withheld upon request. Due to the large volume of mail, we regret that we cannot acknowledge or return any letters.) You recently published a number of articles by the distinguished Rabbi Dr. N. Lamm based on a lecture given by him at Stern College. I have read these articles concerning the “Face Of G-D" in connection with the Holocaust with great interest and would like to make a few remarks.Rabbi Lamm quotes three opinions with regards to the Holocaust, that is, it was a punishment either for assimilation, for a godless nationalism represented by the Zionist movement, or for not doing sufficient for the rebuilding of the Holy Land.Rabbi Lamm rejects these three explanations as they contradict each other, therefore none of these can be right. It also seems to him abhorrent that G-d Almighty should send such a terrible punishment to the Jewish people. I beg to differ. Is it not possible that all three opinions are justified? Can they not refer to three different wrong attitudes by three different groups in Jewish life.There was one group centralized mainly in Western Europe that tried to assimilate individual Jews to their unJewish environment. Do we not all know the explanation of the Meshesh. Chochmo on Vayikro Ch-27 V.44 in which he predicted that from Berlin, the cradle of Reform, Antisemitism would spread all over the world, and that this sefer was published in 1928. It had been written many years before, when no one thought of Hitler as a menace to the Jewish people and as a threat to the world.And who can overlook the prophecy of Ezekiel (Ch-20, V.32,33) “And that which enters your mind shall not happen to pass. דג)ד949 that which you say let us be like the nations and the families of the earth to serve wood and stone. As I live say the L-rd G־d if I will not reign over you with a Strong Hand and Outstretched Arm and …

Rabbi Norman Lamm is one of the most gifted orators in today's English-speaking Torah world. It is precisely for this reason that we must be especially careful to protest, loudly and swiftly, the sort of thesis he presents in The Face of G-d: Thoughts on the Holocaust. Rabbi Lamm decries arrogance, smug interpretations, utter self-confidence, and dogmatic infallibility. Indeed, so do we all. His emphatic words can then only astound: “In sum, if we ask if we may resort to the mipnei chatoteinu rationale for the Holocaust, my answer is a resounding NO – indeed, six million times NO!” It is precisely here that this whole line of reasoning is wrong. Claiming to oppose pat answers as arrogant, it provides the smoothest, most comfortable formula of all, and asserts its validity with absolute authoritativeness. While purporting to condemn insensitivity, it offers us, heirs all to this oh-so-recent devastation, license for shrugging all the horror away as unspeakable, unexplainable. The bottom line, even after the sublime utterances which follow, is: This has nothing to do with me. I need not change my ways. There can be no greater insensitivity than that. For it must have something to do with me. G-d did indeed bring this horror upon our people in unprecedented magnitude. That is a crucial point. In any individual case of suffering, it is possible to shrug, acknowledging one's inability to assess the matter. Tzaddikveralo. An ancient problem. In this world, man cannot understand the ways of G-d. But when a punishment of such proportions comes upon our people, every fiber of the Jew’s consciousness recognizes that we are meant to search our ways. This many years later, each thinking Jew, at some level, is asking what can be learned from this nightmare. Can there be a greater desecration, more heinous callousness, more unforgivable indifference than to turn away from the events, and from the insistent intuition within ourselves without a lesson for our own behavior? No. But…

בנסיוני לנסח איזו גישה יהודית לעניין השואה, אל נא יחשוב איש כי אני מעז להשיב על השאלה הישנה־נושנה של ייסוריו של ההולך ברחבי יושר ורב־טובתו של העושה עוול. הרי זו השאלה שהעסיקה לא מעט את ענקי התנ״ך כשמואל, דוד וירמיהו, מאיוב ועד חז״ל, מהרמב״ם ועד האר״י, והבעש״ט עוברת בחום השני ובחמדה שאלה אחת ועקבית – שאלת "צדיק ורע לו". מספרן של התשובות אינו מקביל למספרם של המשיבים – אין ביהדות גושפנקא רשמית, מוסמכת ודוגמטית לאף אחת מהתשובות, ואף על פי כן, לכל אחת מהן יש תרומה לעניין. גם אם השאלה כשלעצמה נשארה בגדר שאלת השאלות של היהדות, שאלה זו ניצבת בפני כל אדם חושב ומאמין. ובכן, כיצד ניגש לבירור העניין? נתחיל בחלוקתה של השאלה לשני סעיפים: ראשית, הבעיה האוניברסלית של סבל – צעקת הצדיק ורע לו – למה רע? מדוע יסבול האדם הנקי והישר? עניין שכמובן התעצם מאוד בימי השואה – הן בהיקפו הבלתי־נתפס והן באכזריותו. בעצם, נראה כי המסתורין שבשואה הוא המשך לשאלה עתיקת הימים בדבר הרע והייסורים. אמנם בימי השואה הדברים חריפים וחדים יותר מבעבר, אולם בעיקרם הם המשך ישיר. החלק השני של השאלה אינו אוניברסלי־מטאפיזי, כי אם לאומי־תיאולוגי. השואה היא לא רק אתגר אנושי לצדקתו של הקב״ה, אלא גם אתגר יהודי לנאמנותו והבטחתו כביכול. החידוש הנורא שבשואה אינו רק במספרם של שישה מיליון יחידים אלא בעצם הניסיון לעקור מן השורש אומה שלמה – ניסיון שכמעט הצליח, במימוש מזימתו של הרשע ימ״ש בהכחדת שליש מהעם ובטראומה שפקדה את שני השלישים הנותרים. במסגרת מאמצינו לרדת לעומקו של עניין השואה כדי להשיג הבנה כלשהי, עומדת בפנינו בעיה יסודית: עצם השייכות של ״משמעות״ לשואה – האם מותר לנו בכלל לחפש משמעות? אם אנו סבורים שניתן לעשות זאת, הרי אנו מסכנים את עצמנו באקט של הצדקת הדין – כאילו אנו מצדיקים את ייסורי המודחים ואת סבלותיהם של מיליוני תינוקות ומבוגרים. ואם המשמעות שאנו מוצאים אינה עומדת בקנה אחד עם גודלו של הסבל, הרי לא זו בלבד שטעינו אלא גם חיללנו את זכרם של קדושי השואה. אולם אם נאמץ את הדרך האלטרנטיבית ונאמר כי לשואה אין כל משמעות – הרי כאילו שללנו ממותם של הקורבנות כל עומק של ערך. כדי להבין מהי התחלתו של דיאלוג, נפתח ב״הסתר פנים״ – המונח המקראי והתלמודי המציין נתק בין הקב״ה לעמו. ההסתר הזה הוא כאילו סילוקו העצמי של בורא העולם מ״הדי…

The context of this literary creation is one of the most frightful in all of history, one of despair and defiance, defeat and triumph. The time is April, 1943, in the midst of World War II. The scene is Warsaw, in one of the few houses that remained standing as the Jewish ghetto was about to go up in flames as the Nazi Wehrmacht brought in heavy artillery to put down the rebellion by a handful of impoverished, starving, diseased, poorly armed but determined Jewish survivors. The document purports to be that of Yossel Rakover, a Polish Hasidic Jew, who pens this incredible testament as he faces certain death.All of this is, of course, a "story" by Zvi Kolitz, an Israeli Jew of distinguished Lithuanian ancestry, who lives in New York and is a journalist, producer, essayist, thinker, and a teacher at Yeshiva University. His relation to his creation is itself an interesting story. So powerful is the verisimilitude of his account that it was taken as a bona fide document salvaged from the ruins of the ghetto, and the work assumed a life of its own. It was written by Kolitz in English and published in 1947, and translated into Yiddish seven years later by an anonymous translator who presented it as an original text discovered in the rubble of the ghetto. This Yiddish version, which contained a number of additions to the original text by the translator who took considerable liberties with it, was then published in French translation in 1955; it is this version which was read by the distinguished Franco-Jewish philosopher, Emmanuel Levinas and which occasioned his essay reprinted in this volume. A Hebrew version appeared in Israel in 1965. All the translations fail to mention the author, Zvi Kolitz.Indeed, as the Kabbalah taught, "everything depends upon luck, even the Scroll of the Torah in the Ark" (Zohar III, 134a). Zvi Kolitz' ploy, speaking through the pseudonymous Yossel Rakover, almost succeeded in obliterating his own authorship but, ultimately, his "luck" smiled u…