The religious conflicts that seem to afflict Israel with appalling regularity and threaten the social fabric of the state are all the more insidious because each issue is somehow “solved” and then promptly forgotten. Yet the crises are cumulative in the residue of communal discord and mutual mistrust they leave. It is a galling irony that the Sabbath – the day of rest, “of love and good-will... of peace and tranquility and quiet and confidence” (from the Shabbat afternoon Minḥa prayer) – should become the source of such friction. For a religious Jew to witness public desecration of Judaism’s most characteristic institution in a Jewish state – his Jewish state no less than anyone else's – is unthinkable. Judaism, unlike Christianity, has never limited itself to the individual conscience; it places equal emphasis on the Jewish people as a whole. Were it otherwise, there would be no State of Israel today. At the same time, the non-observant Israeli, who has but one day off each week, resents being told by a minority how to spend that day. The crux of the issue is thus a clash between two irreconcilable claims on a single day – the public sanctity of the Sabbath versus the individual's right to leisure. A five-day workweek, common in the West, would be the ideal solution, but it has been consistently rejected due to economic and manpower concerns – though one prominent industrialist privately called Friday a wasted day and predicted the five-day week as inevitable. In the meantime, a pragmatic, partial solution is needed. The “Rosh Ḥodesh Plan” proposes that the first day of each lunar month – traditionally a semi-festival in Judaism – be declared an official holiday. Citizens could use the day freely: to travel, relax, study, or attend public events, which would now be scheduled without offending religious sensitivities or denying the rights of the non-observant. It would also allow religious Jews to participate in cultural life currently inaccessible to them. The pla…

המשברים הדתיים הפוקדים את המדינה מזמן לזמן מחווים סכנה חמורה לשלום החברה הישראלית במדינה, לעתידה של המדינה כולה, ואף לתפוצות. אם אמנם יש להם למשברים אלה יסודות במפלגתיות ופוליטיזציה מחד, ובשנאת הדת מאידך, ברור שאין אקוף את הפרובלימה הדתית במדינה אך ורק על חשבון של אינטרסים צרים וצוררים אלה. המציאות עצמה יוצרת סיכסוכים שאי-אפשר להמלט מהם אלא על ידי עימות עם העובדות הערטילאיות. אחד הגורמים העיקריים להפרעת השלום הפנימי בציבור הוא השבת. כמה מכאיב הוא הפאראדוכס הזה – השבת שניתנה לאחד את העם, יום ״מנוחת אהבה ונדבה – מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח״ – הפך למקור של מריבה והאשמה, שנאה כבושה ואיכה גלויה. למען העם, למען השבת, למען השלום ולמען השם! מוכרח שייעשה כל מאמץ לפתור בעיה זו, אם לא כולה, לפחות מקצתה.בתור אורח לרגע, הנני רוצה להתגבר על ראיית הפגע בלבד, ולחשוב גם על דרכי הפתרון. האיבחון ידוע, ואין בו שום חידוש. בשבוע שששת ימים בו מוקדשים לעבודה ובקשת פרנסה, נשאר רק יום אחד, שהאזרח יכול לבלות בו כאוות לבו. בטיול ובסיור, בביקור ובבידוד. האזרח הלא־דתי שלא טעם טעם שבת, או שאינו שומרה מטעמים מצפוניים, תובע את הזכות להתנהג כיום זה כפי שהוא רוצה. אם רצונו לעשות שבתו חול, אין למנוע ממנו זכות זאת במדינה דמוקראטית, באשר הוא מרגיש עצמו מקופח, אם מנסים לכפות עליז את השבת. גם היהודי שומר המצוות סובל משיטת העבודה השלטת כיום: אין לו אפילו יום אחד בשבוע, שבו יוכל לבקר אצל קרובים וידידים או, אם רצונו בזה, להשתתף בפעולות ספורט או בידור. אולם ודניאלה אינה בעיקר בעית היחיד והחופש שלו אלא זו שאלה של הציבור כולו, ואירועים שהם ענין לכל המדינה כולה! אירועי ספורט ובידור, כנסים וקונצרטים וכדומה.בבר הוצעה כמה פעמים תרופה למחלה זו: הנהגת שבוע עבודה של חמשה ימים, נוסח כל מדינות המערב. עד היזם לא נתקבלה הצעה זו מטעמים כלכליים — ביטול של כחמישים ימים נוספים לשנה היא הצעה שאינה נסבלת במצב הכלכלי הנוכחי. באתי איפוא להציע בזאת "תכנית של ראש חודש", שיש בה כדי לשמש כפתרון־ ביניים לבעיה חמורה זו, שאף יחזיר את העטרה לחג קדום של עם ישראל, דבר שיוסיף לרבגוניות של חיינו המחודשים כארץ.הרעיון הוא, שראש־חודש יוכרז כיום־חופש מעבודה. ביום זה תהיה לאזרח הזדמנות לנסוע ולשכות, לבקר ולשחק, למלא את צמאונו לתרבות או לבידור, מ…

חזרתי לדירתי בירושלים בעשר בבוקר. מוצא אני שם שני טכנאי טלפון מתרעננים בכוס תה שהגישה להם רעיתי. הם שותים בגילוי ראש. ראש המדברים פנה אלי (לא הכיר שהנני רב, ודאי משום שאינני בעל זקן ואמר. "אתה דתי?" כן. "אם כן, ודאי זה מפריע לך שאני שותה וראשי מגולה?" "תשתה לברכה ולבריאות", השבתי, "אמנם אני דתי, ובתור דתי יש לי שתי דאגות. ראשית, וזה האינטרס העיקרי שלי, שיהיה ליהודי מה לאכול ומה לשתות. אחר-כך, אם יש לו כבר די והותר, אני מעדיף שיאכל בהיתר, שיברך, ושיאכל בכיסוי ראש כדאיבעי. אינני כופה עליך לא כיפה ולא דת". פניו של אותו טכנאי משתנים, מחשדנות לאושר, ובחיוך קל הוא מרטיט ידו לתוך ילקוטו, מוציא משם כיפה סרוגה קטנטונת, חובשה על ראשו, ואומר, "אם כן, אני שמח לחבוש כיפה".התלמוד (קידושין דף ל״א, ע״א) אמנם פסק הלכה כר׳ חנינא, "גדול מצווה ועדשה ממי שאינו מצווה ועושה". ואילו טכנאי זה חולק וסובר שחלקו עם מי שאינו מצווה ועושה. האם יש בזה לקח לאלה הדואגים לעתידה של היהדות במדינה?"מיליטאריזם" בישראלהמדרשה הצבאית לחינוך, ירושלים. כשלושים פקידי צה״ל, חיל־האוויר והצי לפניי, רובם בדרגת רב־סרן, אלוף־ משנה וכדומה. צעירים מאוד — עד כדי להטיל אימה בלב המרצה מאמריקה, המתפלא שבטחון המדינה מסור בידי צעירים כאלה. הנושא: התמורות שחלו ביהדות אמריקה ויחסיהם למדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים. החלטתי לקנטרם בגוזמאות ומתוך כך לבדקם ולעמוד על טיבם. "ביקורת לנו עליכם, אנשי צה״ל", אמרתי, "יש מן הדתיים שמונים אתכם שאתם מכתיבים את הנצחון לכחכם ולחכמתכם, "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", וכאותו פרעה שהתיימר "לי יאורי ואני עשיתיני". ואילו החילוניים קובלים עליכם שה,׳מיליטריזם" מבצבץ בתוככם. הצד השווה שבהם — שחצנות צבאית־לאומית. מקשיבי כמעט יצאו מכליהם! כאיש אחד קמו עלי וצעקו: "להד״מ, שקר הדבר, מעולם לא התנשאנו, חושדים בכשרים!" "אלא מאי?" שאלתי. ענה ראש המדברים: "כל העם, לרבות התפוצות, התלכד סביבנו והיינו כאחד. חזרתי ושאלתי: "ותו לא? רק התלכדות והתאחדות בפני סכנה מבחוץ?" "לא", ענה, "יותר מזה! משהו החורג מגדר הרגיל, משהו מעבר ל..." "מה", שאלתי, "מעבר לטבע,) ראה גליון ט״ז של "הדואר".כנראה שרצונה של המשוררת לקשור לבה אל אדם חי (וזה רגיל אצל כל איש ואשה) ולא אל עץ ואבנים. לא את העבר היא מבקשת, כי אם את ההווה!תבוא …