In Terms of goals it had set for itself, the recent World Conference of Orthodox Ashkenazi and Sephardi Synagogues was undoubtedly a success. It was the first opportunity of our times for Orthodox Jewish leadership of countries throughout the world to meet with each other, take measure of each other, counsel with each other, share problems and solutions, and encourage one another. In this respect, the Conference achieved its goals eminently well. What emerged from these deliberations were two centers of concern, which we might designate by two Hebrew words which have one common origin: aliyah (עלייה) and hithaluth (התעלות) both of which come from the Hebrew root, aloh, which means: to go up. By this we mean, that the dual concerns of the Conference were Aliyah, the problem of literally emigrating to Israel from all over the world, and Hithaluth, the act of self-improvement, self-transcendence, self-elevation in Jewish commitment and in loyalty to Torah. It is interesting that both these concepts, of Aliya and Hithaluth, are discovered by one commentator, Abarbanel, in one word of the Biblical narrative about Israel in the infancy of its history. When the Pharoahs of Egypt became anxious about the growth of the Jewish community and its prosperity, they decided to scheme against the Israelites for fear that they were growing too strong, and because of the suspicion that in case of war they would join the enemy and v'alah min ha-aretz, which literally means: “And he will go up from the land.” Normally, this is taken to mean that the Pharoahs feared that in case of crisis the Jews would leave Egypt and go on Aliyah to the Land of Israel, much in the same way that the Communist commissars of Soviet Russia are today worried that if they will open the doors and allow the Iron Curtain to part, that most of the Jewish community of Russia might emigrate to the State of Israel. Abarbanel, while agreeing with this interpretation, adds one other insight. He maintains that the p…

American Jews are beset by problems that, in our remarkable naivete, we thought had long been solved and no longer existed. We are dormant; our noises and demonstrations do not mean that we are really awake to the realities. We are exercised terribly over Black anti-Semitism. I am more concerned over the White anti-Semitism that it evokes and will yet evoke, the latent Jew-hatred that will come crawling out of the White woodwork in response to the Black charmers. Black anti-Semitism may be crude and loud and even primitive. White anti-Semitism is subtler, quieter, more gentle and more “gentlemanly” – and therefore a hundred times more pervasive and more dangerous. Jewish destiny on this continent and throughout the world is tied in with the State of Israel. Justly or unjustly, we have reason to feel the identity of anti-Semitism with much of anti-Israelism. We are all up against the Wall of Silence. Who can doubt the quiet, brooding, and profound animosity against us as Jews that lies just under the surface of so many non-Jews? Furthermore, anti-Semitism is only a part of the problem. Worse yet is the disintegration of a major part of the Jewish community. Jewish identity itself is being called into question. All the chickens of betrayal and apathy are coming home to roost after the years of ignorance and neglect of Jewish education. Thus we find an alarming increase in intermarriage, in attrition from our ranks, and in genuine self-hatred of Jews on the campus. If, as is true, Orthodoxy is growing in many areas and is stronger than it was before, it nevertheless is true that the major part of the Jewish community is progressively becoming more alienated. And while we ought to be happy that Jewish observance and learning are being strengthened in our own circles, that we are gaining somewhat, it nevertheless is most depressing to note that the largest segment of the community is gradually disappearing. We American Jews must, at this point of our story, snap out of …

אנחנו התכוונו לדו־שיח בין יהודים מאמריקה ומישראל (ולא כמו שאמר ידידיה כהן בפליטת־פה, שזהו דו־שיח בין יהודים ואמריקאים!), ובסופו של דבר, התגלגל הדו־שיח לתלת־שיח בתוך המשלחת האמריקאית עצמה!.. אנצל את ההזדמנות הזו, להציע כמה דברי ביקורת, או דברי הסתייגות, מדברי ידידי הרב שוברם ספירו. אני מרגיש את עצמי כאילו הושיבוני כאן על ספסל הנאשמים. הרב ספירו מצא בי חסרון: אני "אגנוסטיקן במשיחיות". ואילו לי יש כמה וכמה ספקות במשנתם של אלה שמתיימרים לדעת בדיוק מה האלוקים עושה ובאיזו תחנה הוא נמצא בדרך לגאולה. הרב ספירו ואני כבר התווכחנו על זה, ואם ירצה ה' עוד נמשיך. תמה אני על הרב ספירו ועל כל־כך הרבה אנשים שיש להם חוש ביקורת מפותח, דק וחריף, שבנידון דידן הם מקבלים בתמימות מושגים – מבלי לבדוק אותם עד כדי שידם מגעת. הרב ספירו כל־כך התאמץ להוכיח שעלינו לקבל על עצמנו את כל הסכנות הכרוכות באמונה שאנחנו נמצאים בתוך התהליך המשיחי; אולם אני לא יודע, מכל מה שנאמר כאן הלילה – ואני לא רוצה להיכנס לתוך עבי הקורה של כל הבעיה הזו – מה ההבדל למעשה, אם הגאולה כבר התחילה או לא, אם המשיח כבר בדרך ביאתו, או עדיין לא התחיל לבוא. מתוך הרצאת דבריו של הרב ספירו, ניכר שהוא מתלבט בבעיה חשובה זו. ואני שואל: למאי נפקא מינה? אני בוחן שתי תשובות אפשריות: האחת – צדקת טענת "גוש אמונים". הם הוכיחו לעולם כולו שיש לנו זכות בשומרון ויהודה; אבל הרב ספירו מודה שהוא מסתייג מכך שהם מבססים את ההתנחלות על יסוד המשיחיות. אבל אם כך – הרי ביטל את כל משמעותה המעשית של שיטת "אתחלתא דגאולה" לגבי בעיית ההתנחלות! אני מצהיר, בלי שום היסוס, שיש לנו זכות מלאה על שומרון ויהודה; גם לי יש ספקות לגבי הקו הפוליטי של גוש אמונים (למרות הערצתי אותם אישית), ובכל זאת, אינני יכול לקבל על עצמי את השיטה הזו של אתחלתא דגאולה. נמצא שלגבי ההתנחלות – אין לדיון האידיאולוגי שום ערך ממשי. השלכה שנייה הנובעת אולי מגישתו של הרב ספירו – שכל יהודי צריך לעלות לארץ ישראל. לפי עניות דעתי: מצוות העלייה קיימת כבר יותר משלושת אלפים שנה. גם מבין אלה שאינם יודעים בבירור אם זו "אתחלתא דגאולה", או "ראשית צמיחת גאולתנו", ישנם עולים. ולא זו אף זו: יש כאלה שמכריזים בקולי קולות שתקופתנו היא ראשית צמיחת גאולתנו, ועדיין יושבים באמריקה. ואם אמנם יש איזה דחף נפשי לעלייה כת…