בענין אבילות יום ראשון דאורייתא, ידוע שיש בזה מחלוקת רבוותא, שהגאונים והרמב״ם ותוס׳ עירובין והשולחן ערוך סוברים שיום המיתה והקבורה הוא מן התורה, והרא״ש והטור והרמ״א סוברים שרק אנינות היא מן התורה. וכמה טעמים נאמרו לשיטה שהאבילות ביום ראשון היא דאורייתא, כגון הפסוק "ואחריתה כיום מר", וכן "אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'", ועוד. ונראה שיש להציע נימוק נוסף לשיטה זו, לפי מה שכתבו התוספות במועד קטן דף כ״א ע״ב ד״ה דאי לא תימא, שדוד נהג אבילות על בנו שנולד לו מבת שבע, כדכתיב (שמואל ב, פרק י״ב): "ויבקש דוד את האלקים בעד הנער ויצם... ויהי ביום השביעי וימת הילד... ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתיו ויבא בית ה׳ וישתחו...". ועל זה כתבו שם: "ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע״פ שהתפלל עליו שיחיה". וכעין זה אמר בירושלמי: הקב״ה שהיה יודע שעתיד להיות מבול היה מתאבל על עולמו קודם המבול. ומדבריהם נראה שמעיקר הדין ניהוג אבילות צריך להיות לפני המיתה – שמתאבל ומתפלל שתבטל הגזירה – רק מכיוון שילוד אישה אינו יודע מתי ימות, נדחת האבילות עד לאחר המיתה, והרי היא כעין תשלומין. אבילות זו שלפני המיתה היא הפוכה בכיוונה מזו שלאחר המיתה, שהרי לאחר המיתה האבילות פוחתת והולכת – יום ראשון חמור משלושה, שלושה חמורים משבעה, וכן הלאה – ואילו לפני המיתה היא הולכת ומוסיפה עד שמגיעה לשיאה ביום המיתה. והנה, ברגע יציאת הנשמה חלה עליו אנינות והוא פטור מכל המצוות, והאבילות נדחית כל זמן שהוא אונן – וזה שייך רק אם הקבורה ביום המיתה, כי אז יום המיתה הוא שיא האבילות, ולאחר הקבורה שוב אינו אונן אך עדיין באותו יום, ולכן האבילות ביום זה היא דאורייתא. אבל אם הקבורה נדחית ליום אחר – אז לפני המיתה אין אבילות, כי אינו יודע מתי ימות, ואחר כך הוא אונן הפטור מכל המצוות, ובהגיע יום הקבורה כבר פקעה ממנו האבילות – שהרי האבילות, לפי האמור, שייכת בעיקרה לפני המיתה ומגיעה לשיאה ביום המיתה, ולאחר מכן פגה. וכמו מעשה דוד המלך כשמת בנו – "ויבן דוד כי מת הילד... ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך... ויאכל". נמצא שאם אמנם עיקר האבילות היא קודם המיתה, אז בשעת המיתה כבר חלה עליו האבילות משהתחיל היום, רק שהוא לא ידע, ועכשיו מתחיל זמן האנינות עד הקבורה, וא"כ האבילות שהוא נוהג בה אחר הקבורה, כל עוד הוא באותו יום, הוי מן התורה – וזה…

כידוע, מי שמת לו מת מאחד שאר הקרובים חייב להתאבל אבילות ז' ואבילות ל', ובאב ואם נוסף להם י״ב חדש. יש איסורים השייכים לז', ויש מהם ששייכים גם לל', ויש מאלו ששייכים גם ליב״ח. ויש צורך להסביר את ההבדל בין אבילות לאביו ולאמו ובין אבילות לשאר קרובים, שרק באבילות דאו״א יש דין י״ב חדש. הרמב״ם מקדיש פ״א מהל' אבל ה״א לדין אבילות שבעה, ופ״ו ה״א לדין אבילות שלושים, ובשום אחד מהם אינו מתמקד על דין או״א ויב״ח. רק לגבי שאילת שלום ושמחה הוא מזכיר דין יב״ח על או״א. ענין שאילת שלום מובא בפייה ה״כ, וז״ל: ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום, שנאמר האנק דום וכו' ועל אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חדש, אם בשאלת שלום נאסר האבל קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר דום, ולא יאחוז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק, ולא יכנס למקום שמחה כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.ושמחת מרעות מביא הרמב"ם בפ"ו ה"ו־ז, וז״ל:שמחת מרעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה. אבל אם אינו חייב לפרעה אסור להכנס לה עד שלשים יום. במה דברים אמורים בשאר כל מתים, אבל על אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס לשמחת מרעות עד יב"ח. (השגת הראב"ד: בד"א בשאר מתים וכוי עד י״ב חדש. א״א ולשמחת מצוה עד ל' יום כשאר מתים.)והנה בניהוגי אבילות לאו"א, כנראה יש ב' שיעורים: י"ב חדש ממש ו"עד שיגערו בו חביריו." שיעור י״ב חדש נמצא באיסורי שאלת שלום וכולל כמה ענינים כגון ריבוי דברים, שחוק, אחיזת תינוק בידו, כניסה למקום שמחה כגון בתי המשתאות, ושמחת מרעות. ושעור גערה מביא הרמב״ם לענין תספורת וסחורה.בהלכות אבל פ"ו ה"ג מביא דין תספורת, וז״ל: "בתספורת כיצד, כשם שאסור לספר כל שער גופו, או לגלח שפמו, או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה, כך אסור כל שלשים יום וכוי ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.",3ושם הלכה ח-ט, מביא דין סחורה, ח״ל: "על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט, על אביו ועל אמו ממעט בעסקו."ויש צורך לבאר מדוע יש שיעור "עד שיגערו בו חביריו" בכמה איסורים, ובאיסורים אחרים שיעור יב״ח חדש.31דהיינו שמגדל פרע עד שיגערו בו חביריו, ולא שיש אחד משני שעורים, או גידול פרע או עד שיגערו, ועיי ע…