נשאלתי באחד שאשתו בהריון, ואבי אמו ביקש ממנו שכשתלד אשתו בשטו״מ שיקראו את הילד על שמו ואף אם הוא בחיים חיותו, ושימצא סיפוק נפש מזה. אמנם מנהגנו הוא שאין מכנים את הבן בשם אביו או זקנו או שום אדם חי, אבל כאן הלא סבו ביקש זאת מידו והוא רוצה לעשות נחת רוח לו, כדת מה לעשות. הנה יש לעיין בשאלתנו מכמה נקודות: א) אם מנהג זה קובע עד כדי כך שיש איסור אם מבטלים אותו; ב) אם יש יסוד בהלכה למנהג זה; ג) אם יש מצוה לכבד אבי אביו, ואם זה שייך לנ״ד; ד) אם אמנם יש מצוה כזו, האם אבי האב יכול למחול על כבודו; ה) האם המצוה היא לכבד כל סבא, או רק אבי אביו ולא אבי אמו.אמקור המנהג שלנו הוא בספר החסידים סימן ת״ם (מהד׳ ה״ר ראובן מרגליות, הוצ׳ מוסהר״ק), וז״ל: נכרים שקוראים לבניהם בשם אביהם אין בכך כלום, והיהודים מקפידים על כך, ויש מקומות שאין קורין אחר שמות החיים אלא אחר שכבר מתו, עכ״ל. והנה לשונו מגומגם, ויש לפרש דבריו באחד משני אופנים: או שאין לחוש לאיסור של חוקות העכו״ם בזה שקוראים לבן ע״ש אביו ואף יש יהודים שמקפידים לעשות ג״כ כזה, דהיינו שדוקא קוראים בשם האב החי, אלא שיש מקומות שנהגו לא לעשות כן; או שאין לחוש לאיסור בחקותיהם לא תלכון אף אם יש יהודים שמקפידים מטעם זה לא לעשות כן, אבל נהגו שלא לקרוא לבן בשם אדם חי.עכ״פ מדבריו נראה שאינו אלא מנהג, ולפי עדותו של ספר החסידים המנהג נתפשט רק במקומות אחדים ולא בכל יהדות אשכנז. וכידוע אחינו הספרדים אין להם מנהג זה ורבים מהם דוקא קוראים לבניהם בשם האב או הסבא החי. והשואל שלנו הוא מבני אשכנז ולכן שאל מה ששאל.בדרך כלל מן הדין חייב אדם לקיים מנהג אבותיו, ושני טעמים לדבר: מפסוק אל תטוש תורת אמך, ומטעם נדר ולתא דבל יחל דברו.המקור לטעם הראשון הוא בפסחים דף נ׳ ע״ב: בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון (רש״י: יום השוק של צידון בע״ש והם מחמירין על עצמן שלא להיבטל מצרכי שבת), אתו בנייהו קמיה דר׳ יוחנן, אמרו לו, אבהתין אפשר להו (רש״י: להמנע מן השוק שעשירים היו) אנן לא אפשר לן, אמר להו, כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכ״ה בחולין דף צ״ג ע׳ב ובהרבה מקומות אחרים בש״ס.והטעם השני הוא שמנהג הוי בגדר נדר, וכן איתא בשו״ע יו״ד סי׳ רי״ד סעיף א׳, דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להת…