What is the place and significance of progress in Traditional Judaism? This problem assumes additional importance in our own generation, when the rush of events, the increased momentum of life and the rapid growth of new and more complex sciences and philosophies leave the Traditional Jew in a maze of perplexity, striving to reconcile his faith with the newer systems of thought and lacking clearly defined criteria for the successful adaptation of Traditional Judaism to the contemporary intellectual environment. The very nature of the problem posed is difficult to treat. We cannot deny the existence of a progressive motion in Judaism without denying history, logic and science. At the same time, we cannot postulate unlimited change of any part of Judaism; to do so would be to reduce “Judaism" to a meaningless catch-word, and to strip Torah and Halacha of their very essence."Progress" in Judaism cannot be investigated as an isolated phenomenon. 'The examination of this problem must he based upon an understanding of the very form in which the dynamics of Halacha Judaism are manifested, both within Halacha itself and in the relation of Halacha to other systems, ideas, and concepts. This relationship is the substance of Jewish Philosophy. The preliminary phenomenon, the form of the dynamics of Judaism, is “conflict." To study these phenomena, their interrelationship and their application to the approach of the Traditionalist to modern life is the purpose of this essay.One of the most important aspects of Judaism[1], and one which can be said to set it apart from most other religions, is its constant engagement in conflicts of various sorts. Judaism is not a system at rest; it is a system in motion. The thinking, observing Jew cannot be intellectually or religiously static, because his very religion is based upon the resolution of a conflict, invites conflicts with other systems of thought, and predicates the path to ultimate Halachic perfection upon conflict. We are so a…

Le Flambeaue, dixie me anniversaire. Table des Matieres: Editorial, par le Redacteur _______________________________________________5, Renan, etait-il Judeophobe ? Par Maurice Lamin_______________________________________________6, Napoleon et le Sanhedrin, par Joseph Erushalmy_______________________________________________10, L’Ecolc Rabbinique de France, par Salomon J. Kohn_______________________________________________12, Esquisse de Jacques Halevy, par Gilbert S. Rosenthal_______________________________________________14, Variations sur un theme en S mineur, par F. Weindling --------------------- 15, Les influences bibliques sur Emile Durkhcim, par S. Wexler----------------- 16, Marcel Proust nous depcint une famille juivc, par T. Kronengold ----------- 19, Pocmc, par Jules Ehrman --------------------------------------------------- 24, Bernard Lazarc — Une biographic, par Philip Silverstein ------------------- 24, — Le Paria dans Le Fumier de Job, par Arthur Abramson ______ 26, Bibliographic de quelques oeuvres franchises traduites cn hebreu, par Jack. Adelman 28./Le Juif moderne d’apres "Israel” de Henry Bernstein, par Charles Spirit --- 30/Reflexions sur 1’Art et le Judaisme, par Norman Lamm ---------------------- 36le flambeau, la publication franfaise de, YESHIVA UNIVERSITY, CONSEILLER, Profcsscur Sidney D. BRAUN, REDACTEUR EN CHEF, Jules EHRMAN, REDACTEUR ASSOC1EJack ADELMAN, Washington Heights, New York 33, N. Y.sun adultere, il est chatie par son fils et fi- nalement vaincu, demeurant seul comme son peuple. Cependant, arriviste qu’il est, il continucra probablemcnt a avoir ses sue- ses, alors que le fils qu’il admirait meme en champion antisemite est une figure tragi- que. Nous rejetons naturellement son anti- semitisme aussi grossier que celui des autres gentlemen s’adonnant a ce jeu. Mais s’il y a de la verite dans la remarque de Gutlieb que "pour persuader a 38 millions de chre'.icns que la presence, parmi eux, de 60,000 juifs constituait un peril nati…

Twentieth century man is a lonely creature. This startling realization seems, on the surface, to be contradicted by a multitude of facts. Let us look at some of these facts. For one thing, statistics seem to refute the notion of loneliness. Numerically, the human family is larger than ever before in history. There are in the world today some two and one-half billion people. How can man be lonely among so many of his kind? How? Because in the language of Bacon, “a crowd is not company, and faces are but a gallery of pictures.”For another, the vast increase in urban life would seem to eliminate a sense of loneliness. Does it? Do our huge cities with their teeming millions make neighbors of us? Are the jostling multitudes that are belched forth from the industrial neighborhoods companions on their way home? Does a packed subway train consist of fellow travelers or merely of fare–payers? Oh, how desperately alone man can feel even in a populous city!Someone must be thinking now how strange it is to regard our generation as lonely. Has not the world of men been contracted? Have we not gotten closer to each other? Is not one continent as near the other as once upon a time one avenue was to the next? Do we not sit side by side in the family of nations? Lonely in such a world? How preposterous!Think, my friends, on the other hand, of the iron curtains that separate us; of the suspicion and fear that are all about us; of the ominous detonations of atomic weapons that deafen our ears and scare our hearts. “Oh, how lonely we are in the world,” said Thackeray, “you and I are but a pair of infinite isolations with some fellow islands a little more or less near to us.”Has Scripture nothing to say on this matter? It most certainly has. Almost at the very beginning of the Bible – in the second chapter of Genesis – when God contemplates His supreme handiwork, Man, Scripture records the divine judgment: “It is not good that man should be alone.” Long before the psychiatrist foresaw…

המקור העיקרי לרעיון של בטול המצהת לע״ל, רעיון שהכה שרשים בתולדות ספרותנו הדתית בפרט ובהווי' הדתית היהודית בכלל, הוא במדרש תהילים (שוחר טוב) מזמור קמ״ו. (הנוסח הבא שוה בכל ההוצאות של המדרש לרבות הוצאת באבער): "מתיר אסורים, מהו מתיר אסורים, י״א כל הבהמה הנטמאת בעוה״ז מטהר אותה הקב״ה לע״ל, וכה״א מה שהי' הוא שיהי' ומה שנעשה וה' טהורים היו מקודם לבני נח וכה״א לחן כי רק עשב נתתי לכם את כל, מה ירק עשב נתתי לכל אף החי' והבהמה לכל מתחילה, ולמה אסר אותה, לראות מי שמקבל דברין ומי אינו מקבל, ולע״ל הוא מתיר את כל מה שאסר. וי״א אינו מחירן לע״ל, שכח״א אוכלי בשר החזיר וגו' ומה אם למי שהי' אוכלת הוא מכריה ומאבד, הבהמה לא כל שכן. ומהו מתיר אסורים, אין איסור גדול מן הנדה, שאשח רואה דם ואסרה הקב״ה לבעלה, ולע״ל הוא מתירה, (זכרי' י״ג) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואין טומא אלא נדה שנא' ואל אשח בנדח טומאתה. וי״א אף תשמיש המטה היא אסורה לע״ל, תדע לך שכן הוא שביום שנגלה הקב״ח סני ליתן התורה לישראל אסר תשמיש המטח שלש ימים שנא חיו נכונים וגו ומח כשנגלה עליהם יום א אסרן מתשמיש המטה שלשת ימים, לע״ל שהשכינה ביניהם אינם אסוריןן ומחו מתיר אסורים, אסורי מות ואסורי שאול." ע״כ דברי המדרש במלואם.קשה לקבע בדיוק מוצאו הראשון של מאמר זה. באבער כבר הוכיח בראיות ברורות וחותכות (1) כי המדרש הזה ממזמור קי״ח ועד הסוף אינו מעטו של אותו המחבר שחבר חציו הראשון. בדפוס חראשון של חמדרש (קאנשטאנטינא, ה״א רע״ב – 1512) נדפס רק עד קי״ח, ומשם ועד הסוף נדפס בפעם הראשונה בשאלוניקי שנח 1515 יחד עם פירוש ר מתתי חיצהרי. אך באבער (2) נוטה לדעת חאברבנאל (3) שמאמרנו זה עיקרו מפי ר משה הדרשן הידוע (4).השתלשלות נוסח המדד 2. חשש הזיוח.המלומד ר יעקב רייפמאנן (5) קורא תגר על תוכן המאמר הזח ומטיל בו חשד הזיוף. הנ״ל איננו מוסיף שום ידיעה חדשה על תולדות המדרש ויחוסו, ורק מטביעות עין של חכם אומר, "קרוב מאוד כי המאמר חזה נוסף במדרש מאח אחד המשגים עור בדרך", ובאמת אין זו הפעם הראשונה שנשמע קול הערעור על מאמר זה, האברבנאל (6) כבר כתב, "ואני חושד גם בהגדה זאת היש בלשונה עולה ואם זייפה המפקר כדרכו, וראוי לקבלו אחר שאין אתי הספר לבחינה מאחר שקבלוהו המתווכחים". ומתקבלת על הדעת השערתו זו של האברבנאל שאין עיקר המדרש מ״אחד המשגים…

Four books – each of a different and distinct character, and all of them important for the Orthodox rabbi and layman – have recently been published by Feldheim and deserve comment in these columns. Pri Siftei Chayim, issued by the students of the Telz Yeshiva in Cleveland, is the tenth in the series begun in Telz, Lithuania. This volume of about 40 halakhic articles is dedicated to the memory of the late Rabbi E.M. Bloch, of sainted memory, who headed the Telz Yeshiva until his lamented death last year. Also included are two articles on halakhic subjects and three Shi’urei Gavra by the great Rosh Yeshiva himself. The list of contributors is an impressive array of Torah scholars who write on topics from every area of halakha, with the greatest concentration in Kodashim. Of particular interest is a short responsum by Rabbi Zalman Sorotzkin – formerly of Lutsk and now in Jerusalem – on the revival of the Sanhedrin. Written over twenty years ago, its conclusion counseling against such a revival is reaffirmed by the author in a footnote. He presents a novel solution to the problem raised by Mahari ben Rav as to why Maimonides is certain, in his Commentary on the Mishnah, that semikha can be renewed with the unanimous consent of the sages of Israel, whereas in his Code he appends the famous equivocation, ve’ha-davar tzarikh hechra’ah. Other contributors, in addition to some of the most distinguished ba’alei halakha we have, include students at the Telz Kollel and Yeshiva proper. Edgar Frank’s Talmudic and Rabbinic Chronology is a slim but weighty volume (one is tempted to call it “timely”) attempting – with notable success – to explain the chronology of the Jews from about the year 200 CE on. Scholars had long thought the Talmud and Seder Olam to be in error in designating the equivalent of 63 BCE as the year of the destruction. Frank describes the three methods used to calculate the year from Creation, and thereby demonstrates that the Talmud – and Maimonides – were cle…

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מ״ט:) – בימי משבר אלה רווחה החוצפא על פני כל התבל, וכמעט שאין להימלט ממנה. ביחסי בנים להורים – תמצא חוצפא. תחקור במצב חיי הנישואין – תמצאנה שוב. תרצה לעמוד על טיב היחסים בין תלמיד למורה – שוב חוצפא. תבדוק במשרדי החוץ של אומות העולם – פי שבעה. כאוויר מרעיל הנכנס לכל פינה במוסדות, כן התכונה הזאת. העולם סובל משגשוג החוצפא, וכחולה הקורא לרופא להבריאו ממחלתו, כן העולם מאזין ומקשיב להד עקבותיו של משיח שיביא תרופה למכת מדינה זו. ומה טיבה של חוצפא זו? "אמר רב ששת: חוצפא מלכותא בלא תגא היא" (סנהדרין ק"ה) – מלכות בלי כתר, שלטון בלי סמכות, אדנות חסרת עדינות, רשות בלי רשות. עני גאה ועבד המושל – זוהי הגדרה שלילית: חוסר הזכות והזיווג, היעדר ההוד וההדר. תופעה זו אינה נעימה. כשתכנה מישהו "חוצפאי" – גזרת עליו את דינו לרעה. אך יש בה גם צד חיובי. בלתי נעימה – אך לא תמיד בלתי רצויה. חז"ל דרשו לשבח את ישראל: "שלושה חצופין הם – בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל" (שמות רבה פמ"ב). יש שחוצפא שומרת על היחיד. יש שהיא מגן על חיי הכלל. יש ובה משתקפת נאמנות והתמסרות לערכי נצח. החוצפא אינה מדרכי הנימוס, הם שונים בתכלית. הנימוס דורש סבלנות, פשרנות, ותרנות; החוצפא – עקשנות, עזות, קיצוניות. הנימוס מיוסד על מידת השלום; החוצפא – נחצבה מצור הדין. וקיום האמת דורש את שניהם – השלום והדין. יחסר האחד מהם – והאמת כסומה באחת מעיניה. משה רבנו ירד מהר סיני ומצא את ישראל בעוון. מה עשה? "ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" – חוצפא שאין כמותה: שבר את הלוחות, מעשה אלקים, מתוך כעס, והקב"ה אומר לו: "יישר כחך ששיברת" (שבת פ"ז). כמה חשובה חוצפא כזו! מרדכי היהודי התעקש וסירב להשתחוות להמן – את כל עמו העמיד בסכנה כדי לשמור על טהרת האמונה. ומה רבה חוצפא זו! אי שם באיי הים – יהודי בודד עם משפחתו, שומר מצוות ומסרב להתבולל בין הגויים – חוצפא זו שומרת על קיום האומה. לפני תשע שנים התקיימה ישיבה בתל אביב – נציגי היישוב היהודי בפלשתינה עמדו בפני סכנה מצד מדינות ערב. שר החוץ הבריטי שנא אותם שנאת מוות. מזכיר המדינה האמריקאי הזהיר בעקיפין – ובכל זאת נמנו וגמרו, ופה אחד הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל. חוצפא כזו חוזרת בפרשת עזה–עקבה – חוצפא כלפי דעת הקהל העולמית. ובלעדי חוצפא זו…

היהדות בימי הביניים התלבטה בשאלת השכל ומקומו בדת. מסביב לשאלה זו התפתחו השיטות הידועות של הרציונאליסטים מכאן ומתנגדיהם למיניהם מכאן. לכאורה בעיה זו כבר הלכו בה נמושות, ולא נשאר מקום להתגדר בו. לכאורה משבר דורנו אינו משבר עיוני, ותסבוכתנו אינה מיטאפיסית. אמנם, פרובלימות קשות חדשות נוספו להוגי דעת היהדות ולשומרי חומותיה. העולם המודרני פתח לנו ארובות חדשות של מבוכה. בכל זאת נשארה הבעיה העתיקה בלי פשר, ושאלת השכל – בצורה חדשה – אינה סתם עיונית. בתשובות לשאלה זו תלוי עתידה של היהדות כולה, כוח המשיכה שלה לבני הדור הצעיר, דור שמטבעו מורד בנושנות ובועט במקובלות. דור צעיר זה, שניתק ממקורות האמונה ושאינו בן־בית במסורת האבות, דורש הסברים שכליים בהתאם למהלך רוח הזמן. הדור שואל שאלה תמה: מדוע? – והשאלה, בעצם ובשורש, היא אותה פרובלימה ישנה שפשטה צורה ולבשה צורה חדשה. כלפי שאלת־יסוד זו מכוון דבריו הרב ד"ר שמואל בלקין, נשיא ישיבה־אוניברסיטה, במאמר מיוחד, הראשון בשורה של קונטרסים דומים. כמנהיגה של היהדות האורתודוקסית באמריקה, הרואה עצמו אחראי להסברת מסורת ישראל ברמה אינטלקטואלית לדורו, הצליח כאן ד"ר בלקין ליתן להשקפתו מבע בהיר בפשטות מופתית. אלה שזכו ללמוד תורה ממנו ולשמוע מפיו את שיעוריו, יכירו במאמר זה את ה"סך־הכל" שבו רגיל היה ראש־הישיבה לסיים את הרצאותיו ההלכתיות – קיצור הממצה את התוכן ומעמידו על יסוד שיטתי ומשכנע. במקום שאתה מוצא פשטותו של ד"ר בלקין, אתה מוצא גדלותו. שתי שיטות ביהדות, לפי דברי המחבר – פילוסופיה של שכל ופילוסופיה של תכלית. אנטיתזה זו של שכל ותכלית משמשת מפתח לכל הפרשה המסובכה. תורת השכל מכוונת לספק תשובה לשאלה עיונית; תורת התכלית מוליכה לחיים מגמתיים, משמעותיים. שיטת השכל מצטמצמת בחקר העבר, בנקודת "בראשית ברא"; שיטת התכלית היא הגיון העתיד, מתפשטת על תהליך החיים, מכוונת לקיום והמשך ה"כי טוב". חקר השכל יכול להוכיח את ישות הבורא; חקר התכלית עניינו בהתמדת היחסים שבין היוצר ליצור. תורת השכל שואלת "מדוע" – שאלה עיונית מופשטת; תורת התכלית שואלת "למה" – על שום מה, לצורך מה. ל"מדוע" אין עניין להנהגת האדם או לגורלו; ל"למה" יש תוצאות מוסריות ומסקנות דתיות הדורשות מן האדם דרכי חיים מיוחדים והמעניקות לחייו משמעות רוחנית. כמקור לדבריו, הבונה אב לכל משנתו, מצביע המחבר על מחל…

רעיון זה של האחדות בשבת מוצא לו ביטוי נאה להפליא במזמור העממי המושר בקבלת שבת. לכה דודי (״לכה דודי, לקראת כלה, פני שבת נקבלה״). פיוס זה נתחבר במאה ה־16 על־ידי רבי שלמה אלקבץ, רבו וגיסו של ר׳ משה קורדובירו! שני מקובלים אלה, יחד עם רבי יצחק לוריא (אר״י ז״ל, שעודד את אלקבץ לכתוב את המזמור), הם ראשי האסכולה הגדולה של מקובלי צפת. הפיוט הזה עממי ונפוץ ביותר על היקף התקבלותו בעם נוכל לעמוד לפי המספר העצום של המנגינות שנתחברו לו. באספו הפרטי של מר יעקב מיכאל, ידידו של מחבר המסה וחבר בקהילתו, שמורים 540 מנגינות. ב״אוסף של בירנבאום" ב״היברו יוניון קולג׳״ נמצאים עוד 70 מנגינות ל.לכה דודי", ואומדים את מספר המנגינות שנתחברו לפיוס זה ב 1.300 עד 2.000, כך שאילו השמענו מנגינה אחת בכל ליל שבת׳ לא היינו מסיימים את מחזור המנגינות אלא כעבור ארבעים שנת בקירוב! חן סיגנונו ויפי מבנהו יכולים להסביר רק במקצת את הפופולריות הכללית של פיוט זה בקרב כל קהילות ישראל. נראה, כי הסבר יסודי יותר יש לחפש בתגובה הטבעית והספונטנית לרעיונות המיסתיים העיקריים של הפיוט. — משמע לפיוט הנפש יותר מאשר ,לפיוט העט. מעניין לציין, כי דווקא בגלל תוכן מיסטי זה נתגלו בתחילה היסוסים אם ראוי לקבל את הפיוט כחלק מן התפילה. קהילות רבות של יוצאי־ספרד, ומקצת גם קהילות אשכנזיות, וביחוד גרמניות, התנגדו להכנסת שירת .לכה דודי" בגלל רגישותן הכללית לקבלה כתוצאה מן הכפירה של שבתי צבי. שמעתי, כי ב.קלויז" בפרנקפורט על המיין נהג החזן להסיר מעליו את טליתו בגשתו לזמר את .לכה דודי".אכן, פעמים עשוי קהל־המתפללים לקבוע את גורלה של תפילה חדשה, אם לשבט ואם לחסד, מבלי שהוא עצמו ידע את טבע החלטתו זו ואת גורמיה, ביחוד כשהמדובר הוא בתפילה שסמליותה המיסטית המתייתקת ידועה רק לבקיאים. טבעם של המתפללים שהם נענים לנושאים בעלי אופי כללי, לעיקר־העיקרים של התפילה, שכמוה כלבנה, שאף אם היא מסתתרת מאחורי עננים משפיעה השפעה טמירה ומכרעת על הגאות והשפל של חוויית התפילה באפיקים התת־הכרתיים העמוקים ביותר של נשמתם. זהו גם סוד הצלחתו של הפיוט .לכה דודי" הנעוץ בכוח־התפשטותו המפואר של רעיון האחדות, הנגלה רק ליחידי־סגולה.סמלי פיוטו של אלקבץ אינם קבועים במסמרות. פעמים השבת היא ה«כלה", וכבר התלמוד מדבר על השבת כעל «כלה" ו״מלכה". והחתן, או ה״דוד" יכול להיות עם ישראל.…

When the Founding Fathers of America wrote the Declaration of Independence, they included one new phrase which was to have wide repercussions later in the history of this country. That phrase is, “the pursuit of happiness.” The idea of happiness is, of course, nothing new. Americans did not invent it. It has been known in a hundred languages and experienced universally for millennia. Our own Torah dedicates three entire sections as parashath moadim, the description of the major holidays on which we are commanded ve’samachta hechagekha, "thou shalt be happy in thy festivals.” What was new in the formulation of the Founding Fathers was the emphasis on happiness as something to pursue. Serious thinkers have not always looked with favor on this phrase. Not that there is anything wrong with being happy — their outlook is not jaundiced — but they have two reservations: first, is happiness really to be the highest goal of man? Is it subordinate to or more important than, let us say, the idea of duty, or respect for others, or faithfulness, or honor? And second, can happiness really be acquired by pursuing it? Is it not really a rather elusive prize which you can win only indirectly by living in a certain way, and not by a direct chase? But all these debates are really academic. Today we accept happiness as terribly important; for many it is the highest value that life has to offer. And we no longer ask questions about the wisdom of pursuing it in order to attain it. We do not simply pursue it; we are relentless, fanatic, single-minded in our hot chase of happiness. Also, we have changed the word “happiness” to “fun,” and with it has come a change of the content of our aspirations. Happiness, at least, implies an ordered, harmonious way of life which offers deep satisfactions. Fun is nothing of the sort. It is escape, pure and simple. It is a matter of losing yourself consciously in a world where all tensions are released and inhibitions loosened. And the pursuit of fun ha…

The authoritative code of Jewish law is known as the Shulhan Aruch, the “Prepared Table.” The names of its four component volumes are only remotely connected with their contents, but they can serve to put into focus for us the major definitions of Judaism as such. For while the question “What is Judaism?” has not evoked as much bitter controversy as has the related “What is a Jew?” its implications are just as far-reaching. Yoreh Deah. Judaism is an intellectual discipline. It teaches us true deah, authentic knowledge about G-d and man— more about man than about G-d, for the Torah is G-d’s view of man, not man’s view of G-d. There are those who would confine religion to the realm of poetry, myth, and symbol, and divorce it from hard reality, knowledge, and the search for truth. Judaism cannot abide such separation from deah. Choshen Mishpot. Judaism is a divinely revealed system of righteous and ethical living. It regulates the relations of men with their fellow men on the basis of mishpot or justice. Judaism is not just an ethic, but neither is it merely a ritual. Its glory is in its fusion of both the duties towards G-d and the obligations to man in one whole.Even ha-Ezer. Judaism is a source of tranquility and per- sonal and social happiness. While it must never be reduced to a “peace of mind” cult, a spiritual tranquilizer, neverthe- less it is a source of faith and confidence. “From whence shall come my help?” asked the Psalmist. And he answers, “my help (ezri) comes from the Lord, Maker of heaven and earth” (Psalms 121:1,2),Orach Chayyim. Judaism is, above all, a way of life. Through the Halochah, every aspect of life becomes significant. Every action, no matter how trivial, becomes an opportunity to sanctify the Name of G-d. As the way of life for Israel, it becomes a celebration of life itself. “And he shall live by it”—Torah enhances life and makes life worth living. “It is a tree of chayyim for them who hold it.”Notice that no mention has been made of the…