בגמרא ראש השנה דף יח ע״ב, לענין שאר הצומות בזמן שאין גזירת המלכות ואין שלום – רצו מתענין, רצו אין מתענין – כלומר, הדבר הוא רשות. ושואלת הגמרא: אי הכי, תשעה באב נמי? אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות – דנחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. והנה יש לחקור אם דין זה שתשעה באב הוא חובה – האם הוא רק בזמן הזה, אחרי חורבן בית שני, או שמא כבר מתקופת בית שני הייתה תענית תשעה באב חובה. בתוספות ד״ה הואיל בשבועין, ותוספות רי״ד מגילה ותענית כו ע״א, דנים: בי״ז בתמוז אירעו בו משה דברים, ולאו דווקא הוכפל הצער, ולכן הוא רשות – כתענית דהוי רשות, רצו מתענין, רצו אין מתענין. תרצו שני תירוצים: א׳ – דהוי ריבוי צרות בבית המקדש, שהוא תקיפא טושיא, ועוד שבי״ז בתמוז לא דמי לתשעה באב שצרה אחת הוכפלה בו – כלומר, הכפלת חורבן בית המקדש. ונראה שההבדל בין שני התירוצים יהיה לענין צום תשעה באב בזמן בית שני – אם היה רשות או חובה. לשיטת התירוץ הראשון, היה הצום חובה מפני אחת הסיבות – חורבן בית ראשון, וחורבן כזה קובע תענית חובה. אבל לשיטת התירוץ השני, היה הצום של ט״ב רק רשות – רצו מתענין, רצו אין מתענין – כשאר הצומות, שהרי לפני חורבן בית שני עדיין לא הוכפלה בו צרה אחת זו, ואין בין תשעה באב לי״ז בתמוז כלום, והתענית של שניהם רשות גרידא. ואמנם דבר זה שנוי במחלוקת ראשונים – הרמב״ם בפירוש המשניות כאן משמע שאף בזמן בית שני קיבלו עליהם תשעה באב כתענית רשות, בו בזמן ששאר הצומות היו רשות. והמאירי על כתובות יח ע״א כתב שבזמן שבית המקדש היה קיים היו השלוחין יוצאין על אייר מפני שהוא חודש קטן, אבל לא על אב, שהרי לא הייתה בו תענית. ומשמע שט״ב לא היה חובה אלא רשות – ובפשטות הגמרא בשבועין שהשלוחין היו יוצאים רק על תענית חובה, לא על רשות. וכן כתב הטורי אבן ד״ה וכשהיה. ויותר נראה, שאמנם דבר זה תלוי במחלוקת הבבלי והירושלמי. שהרי לפי הבבלי נאמר שבבית ראשון הובקעה העיר בי״ז בתמוז, ובבית שני בז׳ תמוז – והקשה השלמי: אם כן, לפי דבריו, נמצא שבי״ז בתמוז לא הוכפלה בו צרה אחת – דהיינו בקיעת העיר – ואם כן, למה לא יהיה הדין שבי״ז בתמוז הוא תענית חובה כמו תשעה באב? אלא ודאי שהירושלמי סובר שהתענית חובה תלויה בחורבן המקדש, ולא בהכפלת צרה אחת – וכתירוץ הראשון של תוספות. ואם כן, בבית שני היה חובה לצום בט״ב …