הנושא של ספירה חוזר בתורה רובו בשלוש מצוות: ספירת העומר, ספירת שמיטין ויובלות, וספירת שבעה נקיים. אנו נייחד את הדיבור על ספה"ע, ובעיקר בנוגע לשבעה דינים: ברכת המצוה, ברכת הזמן, הפסק בספירה, קטן שנתגדל תוך הספירה, שומע כעונה, נשים בספירה, ונוסח הספירה. ברכת המצוה – בתוס' מנחות דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם הקשה, מדוע מברכים על ספה"ע, וכמו"כ ב"ד מברכים על ספירת שמיטין ויובלות (אע"פ כי הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג מסתפק אם ב"ד צריכים לברך), ואילו על ספירת שבעה נקיים לא שייך ברכה – אינה מברכת. ומשיב, שכיון שחודרת, דאי בשעת מעשה היא עושה מה שהתורה ציותה וא"כ היא מקיימת מצוה – מדוע לא תברך. ונראה שיש שני דרכים להבין עניין הספירה בהלכה, כולל ספירת העומר, ספירת דנקים, וספירת השנים: האחד הוא ספירה קיומית – כאשר מונים מיש חשוב אחד ליש חשוב אחר או ליש יותר חשוב, כך שכל יום שסופרים הוא בעל ערך לעצמו רק שמונים אותו בכדי להתקרב אל המטרה היותר נשגבה; השני הוא ספירה ביטולית – כשהמצב הראשון ממנו מתחילים למנות הוא בלתי־רצוי ואינו נחשב כלל כלפי המצב אליו שואפים להגיע, והמצב השלילי מטיל צילו על כל הימים בין שני המצבים. ספירת שבעה נקיים של הזב והזבה היא ספירה ביטולית, וספירת שמיטין ויובלות היא כנראה קיומית. אך יש שתי דעות מחולקות לגבי ספה"ע. שתי גישות אלה מציגות הרמב"ם במו"נ והזוהר בספר הדוהר. השיטה שספה"ע היא קיומית – מצינו ברמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ג מהדורת קאפח): "ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזו טעם ספירת העומר מיום נתקיים ממצרים עד יום מ"ת, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם – 'ואביא אתכם אלי'." וכן בספר החינוך מצוה ש"ו, שבנוי על יסוד הרמב"ם – "שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה... ונצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה." וכעין שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג ל"ו, שהמניין של מ"ט יום בין פסח לשבועות הוא כחול המועד בין יו"ט ראשון של סוכות לשמ"ע – ולכן נקרא שבועות 'עצרת'. לעומת זאת, השיטה שספה"ע היא ביטולית מצויה בזוהר (רע"מ, אמור דף צ"ד ע"א) – ישראל, אחר שעשו פסח, עדיין לא היו שלמים וזכים... וכמו אישה שנטהרה ממסאבותה – כן ישראל שיצאו ממסאבות מצרים. לכן, רק כאשר מתקרבים למתן…

במנחות דף ס״ו ע״א למדנו: אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי ר׳ אשי מני יומי ומני שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא. וברש״י ד״ה אמימר כתב: "אמר האי מגי ינא דהשתא לאו חובה היא, דהא ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי". הנה שיטת אביי ורבנן דבי ר׳ אשי יש לפרש באחד משני אופנים – או שהם חולקים על אמימר וסוברים שספירת העומר היא מדאורייתא ולא זכר למקדש, או שהם מסכימים עם אמימר שהיא זכר למקדש, אבל מכל מקום אומרים שצריכים למנות גם שבועות ולא רק ימים. ידוע שיש כמה שיטות בראשונים אם ספירת העומר בזה״ז היא מדאורייתא או מדרבנן, והרמב״ם בסוף פרק ז מהלכות תמידין ומוספין פוסק שספירת העומר בזה״ז מדאורייתא – ואם כן, משמע שהרמב״ם מפרש את אביי ורבנן דבי ר׳ אשי שהם חולקים על אמימר, וסוברים שחיוב הספירה נותר מדאורייתא גם בזה״ז, ולכן יש למנות גם ימים וגם שבועות. כן פירשו דבריו כל הראשונים משני טעמים* א׳ שכתב שהמצוה היא בכ מקום ובכל זמן, משמע אף בזה״ז, ובי שפסק שמונים גם שבועות ואילו פסק כאמימר לא היה מצריך ספירת שבועות. אבל באמת אין זה מוכרח' מ״ש בכל זמן אפשר שדעתו היא שחייב אף בזה״ז אבל מדייר, ומ״ש שחייב למנות גם שבועות משום דס״ל כאביי ורבנן דבי ר׳ אשי שחולקים על אמימר רק לענין אם מחויבים למנות שבועות אבל גם הם סוברים שספירת העומר בזה״ז היא מדייר. ועוד יש קצת ראיה שהרמב״ם סובר שהיא מדייר מזה שכלל מצות ספירת העומר באותו פרק, דהיינו הלי תו״מ פרק ז׳, בו מדבר על מצות הבאת העומר, וכאילו ספירת העומר תלוי׳ בהבאת העומר, וכשאין הבאה אין ספירה, ואשר על כן יש לנטות ולומר שהרמב״ם סובר שספירת העומר בזה״ז היא מדייר מכיון שאין היום הבאת העומר, דאילו ספר שספירת העומר היא בזה״ז מד״א היה כולל מצות ספירה בתחילת פרץ חי בו מדבר בענין שתי הלחם ושבועות כך שאין מקום לחשוב שספירה תלויי׳ בהבאת העומר. מ״מ לעניננו נקבל הדעה המוסכמת שהרמב״ם פוסק שספה״ע בזה״ז מד״א.1ספירת העומרסוברים שספירת העומר בזה״ז מד״א ואיבה רק זכר למקדש. וכן כתב הר״ן בסוף פסחים. אבל אלה משאר הראשונים הסוברים שספירת העומר בזה״ז מדייר יאמרו שאביי ורבנן דבי ר׳ אשי מסכימים עם אמימר שספירת העומר היא מטעם זכר למקדש ולכן היא מדייר, ופליגי רק בזה שלדעתם אפיי אם היא מדייר וכזכר למקדש מ״מ צריכים למנות…

Is man, along with animals, a part of the natural world such that they form a biological continuum, as most scientists believe, or are they totally separate creations? Clues to the answer to this question may be found in this Sidra, according to R. Isaac Arama (in his Akedas Yitzchak), later formulated as well in R. Yechiel Epstein’s Aruch ha-Shulchan. They point to two mitzvos closely related to each other. The first is that of the Omer, brought on the morrow of the first day of Pesach, and the Shlei ha-Lechem, the two "show breads" offered on Shavuos. The first came from barley, the second from wheat. Barley is both a human and animal food, whereas wheat is exclusively for humans. Hence, in some sense we are, along with beasts, part of the natural order, and in other ways humans are exclusive and special.Thus, Passover and its message of national liberation is human but also quite natural—animals too can aspire to be free of the yoke—whereas the revelation of Torah on Shavuos is profoundly and distinctively human, for only humans, created in the divine Image, can relate to the Sinaitic revelation. Al tikra charuI el a cherut.Similarly, the Talmud (Menachos 68b) declares that the offering of the Omer was that which effected permission to eat of the new grain (chadash) in medina (i.e., areas outside the T emple), whereas the Shtei ha-Lechem were required for permission to eat of the new produce in the Beis ha-Mikdash itself. Man and beast do have much incommon—the best of the natural world; but no more. When it comes to the Holy Temple, only man can relate to holiness.Likewise, the Omer was brought amidst enormous fanfare in a dramatic setting in which set questions and answers were exchanged three times, whereas the Shlei ha-Lechem were offered up in an atmosphere of quiet simplicity. What is " natural "--t he liberation from external domination—is shared by the animal kingdom, and hence requires drama to emphasize its humanity; what is exclusively and uniquely hu…