כתב הרוקח בהלכות ברכות סי׳ שע"א, וז״ל: וחנוכה שקבעו ההדלקה מפני פך שמן כדאי׳ בפ׳ במה מדליקין (דף כא) קבעו זמן לילה ראשונה דהדלקה עושה מצוה. עכ״ל. וה"ר יוסף ענגיל בספר גליוני הש"ס לשבת דף כ״ב והוסיף שמשמע מדבריו שלמי'ד הנחה עושה מצות יש לברך ולילה, ותמה על זה איך תלוי זה בזה, והניחו בצ״ע. ע״ב הביאו, זמן בכל לילה ולענ״ד נראה שאמנם כן הוא שלמי'ד הדלקה עושה מצוה מברך שהחיינו רק בלילה הראשון ולמ״ד הנחה עושה מצוה מברך ברכת הזמן בכל לילה ולילה. והקשר ביניהם יבואר עפ"י מה שמובא בשבת דף כ"ג ע"א דא״ר יהושע בן לוי עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו (היינו שהדליקה מע"ש) למוצ״ש מכבה ומדליקה, אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה שפיר, אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה האי מכבה ומדליקה, מכבה ומגביה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה.והנח רש"י שם פירש שהדליק את העששית מע״ש לשם מצות נר חנוכה, אבל לא כן הוא שיטת תוס' ד"ה מכבה, שהקשה, וא״ת אמאי מכבה וחוזר ומדליק, בהגבהה סגי, כיון דהנחה עושה מצוח, דאטו מי גרע דלוקה ועומדת מהדליקה חרש שוטה וקטן, וי"ל דמי ירי שהדליקה מתחילתה לצורך שבת, ולכך גרע מהדליקה חש"ו, דהתס שמדליקה בעתה ניכר הדבר שהוא מדליקה לשם חנוכה.והנה מדברי תוס' אלה משמע שאם לא הדליקה מלכתחילה לשם שבת אלא לשם חנוכה, אמנם די למי'ד הנחה עושה מצוה להגביה ולהניח את העששית ואין צורך לחזור ולהדליקה. ויתירה מזו, שמדבריהם מוכרחים להסיק שאס אמנם הדליקה בע״ש לשם חנוכה, למי'ד הדלקה עושה מצוה א״צ לא להגביה ולהניח ולא לכבות ולחזור ולהדליק, וההדלקה הראשונה בליל א׳ מספיקה גם לשאר הימים כל זמן שהעששית דולקת.ולפי "ז ייתכן למי'ד הדלקה עושה מצוה שידליק בלילה ראשון נר אחת ארוכה מאוד שתמשיך להאיר כל שמונת הימים ובזה יוצא ידי חובתו. ועיין בחידושי רבנו חיים הלו י על הרמב"ס פ״ט מהל׳ ביאת המקדש, שחידש שבמקדש מצות הדלקת המנורה היא לא עצם מעשה ההדלקה אלא שהנרות יהיו דולקות, אבל המעשה עצמו אין לו חשיבות לפ״ע. ונראה שהוא הדין בנרות חנוכה, שלמי'ד הדלקה עושה מצוה, המצוח היא שהנרות יהיו מוארות, אבל אין מעשה ההדלקה עצמו נחשב כמצוה. אבל למי'ד הנחה עושה מצוה, המצוה של נר חנוכה היא עצם מעשה ההנחה, כך שבכל לילה יש לו מעשה המצוה של הנחה. א״כ למי'ד הדלקה עושה מצוה, אין מעשה מצוה מיוחד, ומגמת ההדלקה היא רק ליצור מצב של הארה, ומייד הנחה…

בשבת כ"א ע"ב למדנו ברייתא: "ת״ר מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין – נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך." אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר: טעמא דב"ש – כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה – כנגד ימים היוצאין; וחד אמר: טעמא דב"ש – כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה – דמעלין בקודש ואין מורידין. מן הדברים הללו עולה שמנהגנו – להוסיף נר בכל לילה – הוא מנהג של "מהדרין מן המהדרין" לשיטת בית הלל.והנה, בשולחן ערוך או"ח סימן תרע"ד פסק המחבר שמותר להדליק מנר לנר. והרמ״א חולק על המחבר וכותב שאצלנו נהגו שלא להדליק מנר לנר. ומשמע מדבריו, שבנר הראשון שמדליק מקיים את עיקר מצות נר חנוכה, ושאר הנרות הן בבחינת הידור בלבד – מהדרין מן המהדרין – ולכן אין להדליק מנר של חובה לנר של הידור בלבד. לעומת זאת, המחבר כנראה סובר שכל הנרות כולן הן כחטיבה אחת של מצות נר חנוכה, ואין לחלק בין נר לנר.וכן הוא לגבי סדר הדלקת הנרות, עיי שם בסי' תרע״ו, שהמחבר סובר שאחר יום הראשון מדליק בראשונה את הנר הנוספת ואחייב פונה ימינה לשאר הנרות, ומשמע שכל הנרות שוות שכולן מצות חנוכה ולא סתם הידור. והגר״א שם תפס עליו שהלא המצוה היא שיהיו הנרות בטפח הסמוך לפתח, ואם מתחיל בנוספת, הלא היא רחוקה מן הפתח יותר משאר הנרות, ונמצא שמדליק בראשונה נר שלא כמצוותה ונר זו היא היא הנר העיקרית וכל השאר הן רק להידור. וא"כ גם כאן לענין סדר ההדלקה ישנה אותה המחלוקת בין המחבר מחד גיסא והרמ"א והגר״א מאידך.ועיי ב"מועדים וזמנים" להרב משה שטרנבוך חלק ב' סי' קל״ו שכתב שענין זה אם הנרות הנוספות הן מגוף המצוה או להידור בלבד תלוי במחלוקת בטעם שיטתם של ב״ה אם נימוק דינם הוא שמעלין בקודש, אז כל הנרות הן חטיבה אחת של מצוה, ואם הטעם הוא כנגד ימים היוצאים, אין זה אלא היכרא בעלמא וא״כ הנר הראשונה היא למצוה וכל השאר להידור.ולעד״נ שמחלוקת אחרונים זו תלויה בפירוש המלה "מהדרין," שיש שפירשוה מלשון חזרה (וכמו ה"הדרן" כשגומר ללמוד מסכת), דהיינו שמדקדקים במצוות ומחזרים עליהן, ויש שפירשוה מלשון הדר ויופי. מהדרין מלשון מחזרין היא ארמית, ומהדרין מלשון הדר היא עברית. והנה, אם כארמית, נמצא דכל הנרות הן עי…

For a number of years in the United States, there has been a feeling of frustration and failure that has plagued the religious Zionist movement (Mizrachi). Partly it is the result of organizational and institutional reasons. Partly it is political, as we are aware of radical changes in the policy of the Mafdal (National Religious Party) in Israel. In addition, there are also psychological and existential elements: confusion, embarrassment, ambivalence. We are in the midst of a major, disturbing identity crisis. As we go to sleep at night we ask ourselves: What is Religious Zionism? Where is it leading? The answers are not easy. We dare not permit this spreading malaise to push us over the brink into the abyss of despair, thus crippling our initiative. We can correct the mistakes, and we not only can, but we must avoid such intimations of hopelessness. Permit me to illustrate my point from a halachic source.Lighting the Way: The Rambam rules that Hanukkah candles should be placed outside the entrance to one's house, a handbreadth on the left hand side entering the house, so that the mezuzah will be on the right hand side and the Hanukkah candles on the left side. It is difficult to understand from where Rambam (and the Gemara) derived this halacha. Why the entrance to the house? If the main requirement is that the one who lights (the candles) be surrounded with mitzvot (commandments) aside from publicizing the miracle, why should he not light the candles near the window while he is covered with a tallit (prayer shawl). In any case, he is surrounded by mitzvot and the miracle is publicized.I submit that the entrance to the house is a symbol of instability, the lack of self-confidence, a result of standing on the threshold, on the borderline between the inside and outside, when one cannot decide whether he is going in or staying out. The straddling at the entrance is symbolic of self-doubt, hesitancy, diffidence.Further regarding Hanukkah, the Rambam writes: "It is kn…

The Talmud (Shabbat 22a) decides in favor of Shmuel, that one must place the Chanukkah Menorah at the left of the doorpost as one enters, with the Mezuzah on the right. The Rambam (Hil. Chanukkah 4:7) codifies this halakha almost verbatim. But what drove the Talmud, and the Rambam, to focus on the petach ha-bayit, the entrance to the house? What makes the doorpost or threshold so important in the Halakha? If indeed the point is that one must feel surrounded by mitzvot, why not declare that one must kindle the Menorah while wearing a tallit, or some other way to feel enveloped in the sanctity of mitzvot? (This is not dissimilar to the question posed by the Penei Yehoshua, namely, why does the Gemara posit that the mitzvah of Chanukkah refers specifically to the home, the bayit, treating this particular mitzvah differently from every other mitzvah we must perform with our bodies and which refer to us as individuals, not to our homes?) I suggest that the threshold, the petach ha-bayit, is a symbol of instability and doubt, of confusion and diffidence. On the threshold, a person stands between inside and outside, undecided as to whether he is to go in or out. The threshold as such a symbol is found often in Tanakh. In the Joseph story (Ber. 43:18), the brothers are frightened as they are ushered into the palace of Joseph. They approach the official in charge as they speak to him from the petach ha-bayit. They were hesitant, wavering between protesting and keeping silent. When Lot (Ber. 19:6) goes out to face the angry mob, he speaks to them from the threshold of his house – unsure of how to treat this unholy gathering of Sodomites, uncertain as to whether or not he will survive the encounter. Earlier yet, when Cain is irate at the divine rejection of his offering, he is told that if he will not improve his ways, sin will be crouching at his petach – again the symbol of uncertainty; man is always vacillating between yielding to the blandishments of the yetzer ha-ra or …

הרמב"ם בפ"ג מהלכות חנוכה מנסח את מהותה של מגילת חנוכה וגאולת ישראל כך: "וכשגברו ישראל על אויביהם ואיבדם בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתם בכ"ה בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הם הנקראים חנוכה והם אסורים בהספד ותענית כימי פורים, והדלקת הנרות בהן מצווה מדברי סופרים כקריאת המגילה". הגר"ש קלוגר בספר בנין שלמה הקשה על לשון הרמב"ם שמשמע ממנה שהכיבוש היה ביום כ"ה בכסלו ובו מצאו את פך השמן, ומשמע שהדליקו את המנורה בלילה שלאחר מכן, כלומר בכ"ו בכסלו, ואם כן מדוע מתחילים להדליק נרות כבר בליל כ"ה ולא בליל כ"ו, כשם שאירע בימים ההם בזמן הזה. קושיה נוספת היא מדוע כתב הרמב"ם שחנוכה נקבעה ל"ימי שמחה", והרי חז"ל קבעו ש"אין שמחה אלא בבשר ויין", ונראה מדבריו שהשמחה היא ממש כשם שפורים נקבע לשמחה, דבר שנראה מנוגד לשו"ע שלא כתב כלל שיש שמחה בחנוכה, לא בבשר ולא ביין. ונראה שיש בחנוכה שני עניינים בנר: אחד מיוחד לחנוכה, והוא פרסומי ניסא, והשני הוא דין כללי של שמחה לרגלי גאולה, והשמחה הזאת מתבטאת דרך אורה והלל – כלומר, במקום בשר ויין, השמחה מתבטאת באור ובהלל. לפי זה מובנת לשון הרמב"ם שמזכיר הדלקת נרות פעמיים, ומטעים את הדמיון בין נרות חנוכה למקרא מגילה, שגם בה יש שני דינים: פרסומי ניסא ושמחה. קריאת המגילה עומדת במקום קריאת הלל, ובחנוכה שאין קריאה – חוזר הדין לקריאת הלל. בזה מיושבת גם קושייתו השנייה של הגר"ש קלוגר: השו"ע לא חלק על הרמב"ם אלא כוונתו לומר שאין שמחה במשתה, כלומר בבשר ויין, אבל יש שמחה באור והלל, ואין מי שחולק על כך. כשלמדתי את הסוגיה בחברותא עם חתני הרב משה בן ציון דראטש נ"י, הביא לי סיוע מדברי הברייתא בפסחים ק"ט: "בזמן שביהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר... ועכשיו שאין מקדש אין שמחה אלא ביין", והרמב"ם פסק כך, ובפרק א' מהלכות חגיגה כלל גם נשים במצוות שמחה, על פי הגמרא בחגיגה ועמדת ר' יוסי הגלילי. רש"י שם פירש שיש לנשים חיוב שמחה ככל הגברים – "ושמחת אתה וביתך". אך הראב"ד חלק וכתב שאין להן חיוב בקרבן אלא ש…