לכבוד ידיד היקר, הרב הנחמד ר' נתנאל הלפגוט לאוי״ט, שלומך ישגא, מה מאוד נעמה לי לעיין בספרך אשר כתבת דברי ברכה ומועד, שהגיע לי כשעודנו בכתובים. חידושיך הם לאמיתה של תורה, ונראה בעליל שהנך שולט בכל החומר ההלכתי השייך לנושא בו אתה דן – גם בהיקף גם בעומק – סימן מובהק שהצלחת לקלוט מיטב תלמודך בשנים שעמלת בתורה בבית אולפנא של ישיבתנו ישיבת רבנו יצחק אלחנן, ודרך הגיונותיך משקיפה שיטת רבנו הגדול מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ״ל. החיבור הנעלה הזה הוא קיום מצות כיבוד אב לאחר מותו. "בן יכבד אב" אמר הנביא מלאכי, וחז״ל קבעו: "אין כבוד אלא תורה". אשרי האב שזכה לבן כזה שהוא מתת הא-ל ועזרת ה' – וזה כבר מרומז בשמך, נתנאל הלפגוט. יישר חילך לאורייתא ותזכה להמשיך לפרסם חדו״ת להנות שוחרי התורה ולומדיה עד מוע״ש. יורשה לי להוסיף הערה שולית כדי שלא להשאיר את הנייר חלק: הבאת את המחלוקת בין המנהג הקבוע שאומרים קדיש בין קרה״ת והפטרה של ט״ב, ורעק״א ואחריו רד״צ הופמן שקדיש בא אחרי ההפטרה. היטבת להגן על מנהג ישראל קדמון והסברת שפרשת התורה שקוראים בט״ב היא בחינת תענית, ואילו ההפטרה היא קיום של אבילות, ולכן הקדיש מתאים למקומו בין קיום של תענית לקיום של אבילות ואינו נחשב כהפסק, הואיל ושתי הקריאות שונות זו מזו. אבל רעק״א כנראה סבר ששתיהן דומות זו לזו, ואם כן הקדיש יהיה הפסק ביניהן ולכן פסק שיבוא אחרי ההפטרה. שמעתי בשם רבנו זצ"ל שהציע להצדיק דברי הרמב״ם בעניין סומכין גאולה לתפילה – שבשחרית הסמיכה פשוטה, אולם בערבית יש מחלוקת ראשונים. הרמב"ם (הלכות תפילה פ״ז ה״יח) כתב: "ובתפלת הערב קורא ק״ש ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד", כלומר שחייבים לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית. אבל קשה – שהלא בנוסח התפילה כותב שאחרי ק״ש אומרים קדיש ואחר כך שמונה עשרה, ואם קדיש הפסק, מדוע בערבית כן אומרים, ואם אינו הפסק, מדוע לא בשחרית? על זה תירץ רבנו מהגמרא (ברכות יב ע״א): "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית – לא יצא ידי חובתו, שנאמר: להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות." בבוקר אנו מתייחסים לעבר – הלילה שזה עתה יצאנו ממנו – ובערב לעתיד, ללילה הקרב ובא. הקדיש הוא כולו תפילה לעתיד – למלכות שמים וגאולת ישראל. לכן בשחרית, שעניינו עבר, הקדיש נחשב הפסק ואינו נאמר שם, אבל בערבית, שע…