לכבוד הבחור הנעלה ר׳ נועם פרנקל הי״ו, שלומך ישגא, מה מאוד נהניתי מדבריך הנכונים באגרת ששלחת לי כשביקרתי במחנה "מורשה" ביום א׳ שעבר. שמחתי שהשעור שהגדתי אשתקד מצא חן בעיניך, ויותר מזה התענגתי מפירוש המאלף שמסרת לי בשם וקן ראשי הישיבה בימינו, ה״ה הגאון האדיר מוהר״ר זעליג עפשטיין שליט״א. אמנם פירושו על הסוגיא בגיטין דף נ״ו ע״ב הוא חידוש בפשט (וזה חשוב אף יותר מחידוש בפלפול!) והארה יקרה ב״ענוותנותו״ של רבי זכריה בן אבקולס בסיפור הטראגי של חורבן בית המקדש. ובקראי את דבריך בשם רבך נתעורר בי רעיון חדש באותו ענין. תמיד תמהתי שרבי יוחנן האשים את רזב״א ב״ענוותנות״, ולכאורה אין זה מוכרח מעצם הסיפור, עד שבא הרב עפשטיין שליט״א והסביר את הנאמר בגמרא כמו שמסרת לי את דבריו. אולם מלבד זה אינני חושב ש״ענוותנות״ היינו ענוות, כלומר שאדם יודע שהוא קרוב לכלום, שחסר לו שכל או נסיון או טובת לב וכדומה. הרי אותו רבי יוחנן הוא הוא שבמגילה דף ל״א ע״א אמר ״כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא אתה מוצא ענוותנותו – דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה כי ה׳ אלהיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו׳, וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות בי־ה שמו, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות״. והייתכן לומר על הקב״ה ממ״ה שהוא קטן בעיניו ח״ו? והרי בפסוקים שרבי יוחנן מביא לראיה על ענוותנותו של הקב״ה אין בהם שום זכר לעניוות במובן המקובל ואף לא שום שייכות ל״ענוותנותו״ של רזב״א! ואם כן קשה להבין מדוע השתמש רבי יוחנן במונח ״ענוותנות״ בבקורת שלו על רזב״א. לכן נראה לבאר שיש בלשון הקודש שלש מלים הקרובות זו לזו גם במבנה גם במובן קצת, ואם כל זה יש מרחק חשוב ביניהן בהשגתן המדויקת. המונחים האלה הם: עניות, ענוות, וענוותנות. עניות פירושה חוסר אמצעים כספיים וגשמיים. ענוות פירושה המידה בה אדם משיג את עצמו כקטן וחסר־אונים, ובלע״ז – self-image חלש ובעל חסרונות. וענוותנות היא המידה שעל ידה אדם יכול להוריד עצמו ממדריגה גבוהה שזכה לה בכדי לטפל בעניינים או בני אדם שהם בדרגה נחותה יחסית, דברים או אנשים שלגביו הם פעוטים וחסרי משמעות. והנה שתים מהמלים הנזכרות – עניות וענוות – הן תכונות שאפשר לייחס…

לכ' מוה"ר ד"ר לאם שליט"א, בתקופת בין המצרים, אני זוכר שיעור ששמעתי במחנה מורשה מאת כבודו מוה"ר שליט"א בתקופה זו לפני שנה בתשס"ד. מוה"ר שליט"א דרש על גמ' גיטין דף נו. בענין חורבן הבית. דרש וחקר מוה"ר שליט"א לבאר מה היא "ענוותנותו של ר' זכרי' בן אבקולס" דעליה אמר ר' יוחנן "החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מאחדינו." והגם דדברי מוה"ר שליט"א הנפלאים מתקבלים על הלב ביתר שאת והם מסתברים ומובנים הלא ע' פנים לתורה! וברשות מוה"ר שליט"א, אכתוב פשט אחר ששמעתי מפי מרן הג"ר זעליק עפשטיין שליט"א.