לכבוד הרב לאם שליט״א – שלום וברכה. יישר חילך על מה שאמרת לבאר סברת אמימר בשיעור שהיה בו רוב עניין. חשבתי להעיר בגמרא מנחות (סו.) דמני יומי ולא שבועי משום שספירה זו זכר למקדש, וביאר כב׳ עפ״י דברי המרדכי סוף סוכה בשם הראביה שכתב דאסור לישון בסוכה בשמיני עצרת דליכא היכרא ויש בו חשש בל תוסיף, ורק האכילה מותרת דאיכא היכרא שאינו מברך. ועפ״י זה אמר כב׳ דה״נ בספירה – אלמלא היה היכר היה בו חשש בל תוסיף ולכן מני יומי ולא שבועי להיכרא אתי, והוא דבר נחמד. אך לכאורה עדיין יקשה מתקיעת שופר ביום ב׳ דר״ה ומאכילת מרור בליל ב׳ דרפסח (וכן מלולב כל ז׳ אלא דכב׳ דחה דבזמן הזה איכא היכרא במה שנוטל בגבולין ומכוונין באמת במקדש, ויש לדון בזה דה״נ גם בסוכה בשמיני עצרת יש היכרא דממילא ליכא מצוה כלל היום, וע״כ דוקא בזה היכר דזה גופא האיסור, ויש לחלק) – ויעויין לראביה. ונראה באמת כדברי הגמרא הנ״ל דפריך הישן בשמיני בסוכה ילקה, ולמה לא פריך גם על תקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור בליל ב׳ ונטילת לולב כל ז׳. וכן הקשה הערוך לנר שם, ונראה ליישב עפ״י שיטת הריטב״א סוכה (לא.) בשם הרמב״ן וכן סנהדרין (פח.) ולראב״ד בהלכות לולב – דכל שהתוספת קאי לחודיה אינו עובר על בל תוסיף. ולכן למד לולב – אי אגד מותר לאגד הלולב שלא במינו, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והקשה הריטב״א שם דא״כ מאי פריך הגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה – הא נמי קאי לחודיה, ותירץ שהכל ישיבה אחת נמשכת. ולפי דברי הריטב״א נתקיימה קושיית הערוך לנר – דתקיעת שופר ביום ב׳ וכן אכילת מרור ונטילת לולב אין בהם משום בל תוסיף דקאי לחודייהו, ורק בישיבת סוכה שכל שבעת הימים היא ישיבה אחת – תנופה היא דקשיא לגמרא הישן בשמיני בסוכה ילקה. וממילא ניחא סברת הראביה דאסור לישון בסוכה דליכא היכרא, אע״ג דבשופר ביום ב׳ ובלולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ליכא היכרא – דהתם שאני דהאי לחודיה קאי ולא שייך בל תוסיף כלל. אבל ספירת העומר ודאי דמי ללולב כל ז׳ ואכילת מרור בליל ב׳ ותקיעת שופר ביום ב׳ דקאי לחודיה ואין בו בל תוסיף. אבל מה שבל״ע, דמלבד עניין בל תוסיף שמבואר בגמרא כשמוסיף על החפצא של מצוה או על מעשה המצוה, יש עוד עניין בל תוסיף שחידש הרמב״ן עה״ת פר׳ ואתחנן (דברים י״ג) דאם בדה מלבו יום טוב חדש כירבעם בן נבט בחודש אשר בדה מלבו עובר ג״כ על בל תוסיף, ומבאר הרמב״ן דגם תקנת מקר…

לכ' ידידי הנעלה הרב אליהו ברוך שולמן שליט״א, שלומו ישגא, חן חן למר על הערותיו – הארותיו על השיעור הכללי שהרציתי בביה״מ של ישיבתנו לכב׳ היארצייט של רי״א זצ״ל, הנה כל דבריו הם דברים של טעם, ואם כי יש להתווכח על הא ועל דא, בעיקרם הם דברים סבירים המתקבלים על הלב, והריני מודה לו על תגובותיו, ואעיר גם אני על כמה מההשגות שלו, א) כבי הקשה על מה שאמרתי שברכת הגומל היא חפצא של תפילה וע״כ צ״ל מעומד, מהא דתפילת הדרך ותפילת הכוכבים ללמוד את גירסו וכו׳ שבהן לא הזכיר הרמב״ם שצ״ל מעומד, וא״כ דקדק כבי שרק שמ״ע צ״ל מעומד משא״כ שאר תפילות, והנה כשאמרתי שהגומל הוא מטעם "תפילה" התכוונתי אך ורק לשמ״ע ולא לסתם תפילה בעלמא, ולדעתי הגומל הוא כתפילת מודים בשמ״ע רק שמודים הוא על ההטבות הסתרים שפוקדים את האדם "ערב ובוקר וצהרים", והגומל הוא על ההצלות הגלויות היוצאות מן הכלל, וכן אמרתי במפורש (והגם איתי בכתובים), וודאי שמהרתי והבלעתי את הדברים ולכן לא נשמעו היטב, ב) ולעיין מדוע צריך לענות אמן בהא דרבי יהודה ורבנן, כקושית הרא״ש שהביאו הטור, ותירוצו של האבב״ז שהם בירכו בלי בכוונה, "דיהבך לן", עת שרבי יהודה היה צריך לברך בגוף ראשון, "שגמלני", לכאורה זה תמוה דמה לי לשון הברכה הלא העיקר הוא מה שכיוון, אלא דבאמת צדקו דבריו ואולי זה תלוי במחלוקת החזו״א והבית הלוי בהסבר דין שומע כעונה, אם הוא מטעם שליחות ו״תפיסת גברא״ שהשומע עומד במקום העונה, או רק "תפיסת דברים" שהשומע תופס לעצמו רק הדברים של העונה ולא גופו, ותירוצו של האבב״ז הוא לפי השיטה ששומע כעונה הוא תפיסת דברים ולכן השינוי מגוף ראשון לשני מועיל מן השומע לצאת י״ח בלא עניית אמן, אבל לפי השיטה שעומד במקום המברך עצמו אין לחלק, ועיי״ש מה שכתבתי על זה בהרחבה ב״הלכות והליכות״ פרק ט, ג) מ״ש כבי לבאר לשון הרמב״ם "וכיצד מודה וכיצד מברך", הרי דבר חכמה ובעמו עלי דבריו, אולם ידע כבי שגירסא זו נמצאת רק בדפוסים אבל בכל כתבי היד הנמצאים תח״י ללא יוצא מן הכלל הגירסא היא "וכיצד מודה" בלבד, ובשיעור שהכנתי ולא מסרתי בע״פ בגלל חוסר הפנאי אחרי שקדמו לי שני נאומים לא קצרים כתבתי ליישב גם את נוסח הדפוס שיש כאן שני עניינים כאחד, דהיינו ברכת הגומל היא בעצמה קיום מצות הודיה והיא גם הברכה על המצוה, וע״כ כתב הרמב״ם על זה ״וכיצד מודה״ – כלומר, עצם מצות הודיה, ״וכיצד מברך״ – …

Dear Rabbi Dr. Lamm, I just picked up my copy of “Seventy Faces“ at the RIETS office this morning, and have been looking through it in the hours since. I would like to share with you how much I am enjoying it. The argument throughout is reasoned, and yet personal; the voice academic, and yet impassioned. And it strikes me that this is the essential timbre of the rabbinic voice, which harmonizes the strains of the beis midrash and of the outside world. It is, in the best sense, the voice of drush (about which you write so beautifully and with such affection); because the best drush is not simply a good vort; it is, rather, the combined product of study and experience. Perhaps that is why students – whose fund of experience is still small – have difficulty appreciating it.Wishing you all the best,I remain, appreciatively,Eli Shulman