Role and Importance of the Chamesh Megillot (1972)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

Addition to Lecture on Hester Panim (1968)

When I write about “meaning,” add the point that the statement I make – that Hester Panim is a period of meaninglessness – does not automatically nullify all meaning to Jewish history. I am not of the Ben-Gurion school which denies any significance or value to Diaspora history. Rather, what I mean is that the totality of Jewish history, from the beginning to the end point, is the highest form of meaning, in that it represents the engagement of man with God; and by “meaning,” I intend just that – the redemptive design of history. However, within this process of meaning there exists a hiatus, a blank, an empty space in which meaninglessness pervades. In this period, which is the epoch of Hester Panim, the history of the people as such makes no sense; by which I mean that this period taken by itself, other than the sheer survival of Israel, shows no specific responsiveness to a divine plan. It is thus, in a manner of speaking, a period of “meaningful meaninglessness.” This does not, however, mean that in the period of Hester Panim individuals can find no meaning in their lives. There is a mysterious economy of meaning, whereby individuals may find meaning in their engagement with God, whereas the people as a whole suffers meaninglessness – even as it is quite conceivable that individuals should be lost in a Hester Panim of meaninglessness while the people as a whole rises to new levels of meaningfulness. With regard to the present, one of the reasons I refuse to recognize contemporary history as Nesiat Panim is not only because we have obviously not reached the desired level of religious conviction and experience, but also because, even in the time of the glory of Israel’s triumphs, we must remember the agony of Russian Jewry.

Hidden Face of God

השואה והסתר פנים (1989)

בנסיוני לנסח איזו גישה יהודית לעניין השואה, אל נא יחשוב איש כי אני מעז להשיב על השאלה הישנה־נושנה של ייסוריו של ההולך ברחבי יושר ורב־טובתו של העושה עוול. הרי זו השאלה שהעסיקה לא מעט את ענקי התנ״ך כשמואל, דוד וירמיהו, מאיוב ועד חז״ל, מהרמב״ם ועד האר״י, והבעש״ט עוברת בחום השני ובחמדה שאלה אחת ועקבית – שאלת "צדיק ורע לו". מספרן של התשובות אינו מקביל למספרם של המשיבים – אין ביהדות גושפנקא רשמית, מוסמכת ודוגמטית לאף אחת מהתשובות, ואף על פי כן, לכל אחת מהן יש תרומה לעניין. גם אם השאלה כשלעצמה נשארה בגדר שאלת השאלות של היהדות, שאלה זו ניצבת בפני כל אדם חושב ומאמין. ובכן, כיצד ניגש לבירור העניין? נתחיל בחלוקתה של השאלה לשני סעיפים: ראשית, הבעיה האוניברסלית של סבל – צעקת הצדיק ורע לו – למה רע? מדוע יסבול האדם הנקי והישר? עניין שכמובן התעצם מאוד בימי השואה – הן בהיקפו הבלתי־נתפס והן באכזריותו. בעצם, נראה כי המסתורין שבשואה הוא המשך לשאלה עתיקת הימים בדבר הרע והייסורים. אמנם בימי השואה הדברים חריפים וחדים יותר מבעבר, אולם בעיקרם הם המשך ישיר. החלק השני של השאלה אינו אוניברסלי־מטאפיזי, כי אם לאומי־תיאולוגי. השואה היא לא רק אתגר אנושי לצדקתו של הקב״ה, אלא גם אתגר יהודי לנאמנותו והבטחתו כביכול. החידוש הנורא שבשואה אינו רק במספרם של שישה מיליון יחידים אלא בעצם הניסיון לעקור מן השורש אומה שלמה – ניסיון שכמעט הצליח, במימוש מזימתו של הרשע ימ״ש בהכחדת שליש מהעם ובטראומה שפקדה את שני השלישים הנותרים. במסגרת מאמצינו לרדת לעומקו של עניין השואה כדי להשיג הבנה כלשהי, עומדת בפנינו בעיה יסודית: עצם השייכות של ״משמעות״ לשואה – האם מותר לנו בכלל לחפש משמעות? אם אנו סבורים שניתן לעשות זאת, הרי אנו מסכנים את עצמנו באקט של הצדקת הדין – כאילו אנו מצדיקים את ייסורי המודחים ואת סבלותיהם של מיליוני תינוקות ומבוגרים. ואם המשמעות שאנו מוצאים אינה עומדת בקנה אחד עם גודלו של הסבל, הרי לא זו בלבד שטעינו אלא גם חיללנו את זכרם של קדושי השואה. אולם אם נאמץ את הדרך האלטרנטיבית ונאמר כי לשואה אין כל משמעות – הרי כאילו שללנו ממותם של הקורבנות כל עומק של ערך. כדי להבין מהי התחלתו של דיאלוג, נפתח ב״הסתר פנים״ – המונח המקראי והתלמודי המציין נתק בין הקב״ה לעמו. ההסתר הזה הוא כאילו סילוקו העצמי של בורא העולם מ״הדי…

Hidden Face of God

חידוש הדו־שיח בין העם ואלוקיו (1968)

הנני מודה לא-ל על שזכיתי בפעם השנייה לעלות ירושלימה ולדבר מעל במה אחת עם ידידי הדגול, כבוד שר הדתות. הזדמנות זו מזכירה לי את המפגש הקודם שלנו, בביתי שבניו יורק – מוצאי יום טוב ראשון של גלויות – כשאנחנו קידשנו והוא הבדיל. ואילו היום, כאן בירושלים, נהפכו היוצרות: הוא קידש, ואני מבדיל – בין גולה לארץ, בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים. אי אפשר, לדעתי, לדבר על יחסי בית הכנסת למדינת ישראל ועל חובות הקהילות הדתיות בגולה כלפי הארץ מבלי להתבונן באירועים הדרמטיים של ששת הימים. כל עוד לא ראינו את האירועים בעין אמונית, ולא שיבצנום במסגרת השקפת התורה, איננו ערוכים לדיון מהותי. אין מדובר בסיסמאות שחוקות אלא בעיון מעמיק במקרא ובחז"ל. איני מבקש לחשב את הקץ או לקבוע אם אלו ימות המשיח – איננו רשאים, כבני אנוש, לדון כך על ההיסטוריה מתוך ההיסטוריה עצמה. אך עלינו לשאול: מה משמעות ששת הימים הללו כהתגלות? מה הן המסקנות העולות מכך – להלכה ולמעשה?ברור לכולנו שהניצחון היה בעל אופי ניסי. אין צורך לטעון שכל נס חייב לשבור את הטבע – ולעומת זאת, גם הסבר טבעי לחלוטין עשוי להיות נס בתחפושת. ההסבר הדתי לא מסתפק בתיאור הצלחות טקטיות, אלא רואה את יד ה' המשדדת מערכות ההיסטוריה.לא פחות חשוב מהניצחון היה גל ההתעוררות הרוחנית – חשיפת עומק האמונה גם בקרב מי שחשבנו לחילוני מובהק. בלשון בעל התניא, זו הייתה התגלות "אהבת ה' המסותרת" – לא ראינו כדוגמתה לא במלחמת השחרור ולא במבצע סיני. זהו חידוש הדו־שיח בין העם לאלוקיו, דו־שיח שנקטע מאז חורבן הבית ושב עתה – ולו לרגע – לתחייה.בתנ"ך אנו מוצאים שני קטבים ביחסי העם וה': הסתר פנים ונשיאת פנים. החטא גורם להסתלקות ההשגחה, לניתוק, לתחושת בדידות רוחנית. נשיאת פנים, לעומת זאת, היא ברכת אהבה, ידידות מחודשת – "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". אך לאחר ששת הימים איננו עוד בהסתר פנים מלא – ועם זאת, טרם זכינו לנשיאת פנים שלמה.חז"ל (חגיגה ה) מדברים על מצבי ביניים: "בחלום אדבר בו" ו"ידו נטויה עלינו". אלה הם שלבים שבין הסתר פנים לנשיאת פנים – רמזים של השגחה, הגנה מפני כליה, לחישה אלוקית אל תוך חיינו. אנו חיים כיום בתקופה של "בחלום אדבר בו" – מצב זמני, רווי אפשרויות, שאינו מבטיח דבר אך דורש מאיתנו תשובה, בירור, התעוררות.כך יש להבין גם את מגילת אסתר – סיפור שבו לא נזכר …

Hidden Face of God