Correspondence
Letter from R. Soloveitchik to Miriam Shilo about Making Aliya (1967)
כבוד הגברת מרים שילה שתחי' שלום וברכה! אני מבקש סליחה על אשר לא נזדקקתי לאיגרתה בתכיפה, ואיחרתי עד כה. קשה הייתה עליי, וגם עדיין קשה, היא הכתיבה. שקוע הנני באבלות על מות רעייתי החביבה, בבת עיני וחמדת נפשי, זכרונה לברכה. עולמי התמוטט וחרב. כאמור, גם עכשיו אני כותב בדמע ובדם לבי הקרוע והמורתח. אני מודה לה על דבריה, ואני מקבל את תוכחתה ברצון. אמנם חטאתי לארץ הקודש. הנני בין המפגרים. מובן שהרבה גורמים בלתי תלויים בי עכבוני. בכל זאת איני מבקש אמתלא, ואין אני מלמד סנגוריה על עצמי. אשמתי, והקולר תלוי בצווארי. אשתקד החלטנו, אני ורעייתי ז"ל, לבוא ארצה ולעשות שמה כשישה חודשים, כדי לראות את הארץ ואת העם היושב בה. אולם, רבות מחשבות בלב אדם, אירע מה שאירע, ורבות אנחותיי ולבי דווי! הרבה ממכריי ומידידיי היושבים בין בארץ ובין בגולה, מאיצים בי שאבוא עכשיו. גם גברתי הדגישה במכתבה, כי שעת רצון וגם שעת משבר רוחני היא עתה. אולם רבותינו סיפרו לנו על כיפה של חשבונות שהייתה חוץ לירושלים, מפני שכל המחשב ומוצא חשבונו חסר מצטער, ובירושלים כתוב 'משוש כל הארץ'. הדברים קל וחומר לכיפה של אבלות קודרת שאני נמצא בתוכה, שצריכה להימצא חוץ לירושלים. איך אפשר לי עכשיו לעלות ירושלימה, ואני איש קשה רוח ומר נפש? אין ההשראה חלה במצב של דיכאון, עצבון וצער. אין גברתי צריכה להצטדק על דבריה. גם אני יהודי פשוט. בלשון רבנן דיבנה (ברכות יז), הייתי אומר: אני מלמד, והרבה העמלים עם הציבור בשדה החינוך התורני, מלמדים. אני מלאכתי בעיר ניו יורק הגדולה, במוסד רב תלמידים, והם מלאכתם בגבעת וושינגטון או במושב אחר במוסד מצומצם בכמותו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים. מלאכת כולנו מוקדשת לטיפוח ערכי היהדות, מסורת אבות ותורת רבותינו, בעלי הקבלה וחכמיה.
