Home Home / Holiday of the Exiles (1966)

Article

1966

Holiday of the Exiles (1966)

General Jewish Thought Zionism
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Note

Thoughts on the Nature of Holidays (1978)

As conclusion of the sheur, I mentioned that we have from this Halakhic analysis an insight into the nature of Judaism's psychology. All the Festivals are observed irrespective of contemporary conditions. They are a question of dipping into the past and reliving the experience of the Exodus, Purim, etc. However, the fast days are always contingent upon contemporary conditions. If the Jewish political and social condition in the world is poor, the fasting is obligatory; if they are mixed, the fast days are optional; if they are salutary, the fast days are converted into holidays (i.e., days on which it is forbidden to fast or eulogize). This means that the observance of the fast day is part of a continaum which began with the historically traumatic occasion which set it into motion. There is no reliving of an old experience, but rather the contemporary expression of a long chain of events.This leads one to the conclusion that joy and festivity are part of the nature of the Jewish soul per se, they are ontological characteristics of the Jew. Hence, even if there is no continuum of external, historical events which would warrant celebration, we relive ancient memories because the Jewish soul itself is rich in such expression. When it comes to the expression of bereavement, however, there is nothing ontological about suffering and, hence, if there is no contemporary situation which waraants the grief expression, it is totally ignored.
General Jewish Thought

Outline

הלכות דעות (1959)

מנין המצוות. 1. להדמות בדרכיו. מצוה זו יסודה במושג של צלם אלקים, שמכיון שיש איזה דמיון בין היוצר ליצור, עלינו למלא ולהשיג את הדמיון הזה עד סופו. 2. שם. כמו שנראה להלן, התפתחות אפיו של אדם אמנם תלויה סו"ס באפיו של הא-ל. וא"כ, שיפור אפיו זה של האדם, יותר ממה שהיא מצוה בעלמא, היא שאיפה טבעית של היצור להדמות ליוצר. אולם בכדי להשיג את התכונות האלקיות האלה, על אדם תחילה להכיר את האלקים ואת תכונותיו. נמצא שרק ע"י ההכרה יכולים להגיע לידי תכונותיו.
General Jewish Thought

Article

חוצפא (1957)

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מ״ט:) – בימי משבר אלה רווחה החוצפא על פני כל התבל, וכמעט שאין להימלט ממנה. ביחסי בנים להורים – תמצא חוצפא. תחקור במצב חיי הנישואין – תמצאנה שוב. תרצה לעמוד על טיב היחסים בין תלמיד למורה – שוב חוצפא. תבדוק במשרדי החוץ של אומות העולם – פי שבעה. כאוויר מרעיל הנכנס לכל פינה במוסדות, כן התכונה הזאת. העולם סובל משגשוג החוצפא, וכחולה הקורא לרופא להבריאו ממחלתו, כן העולם מאזין ומקשיב להד עקבותיו של משיח שיביא תרופה למכת מדינה זו. ומה טיבה של חוצפא זו? "אמר רב ששת: חוצפא מלכותא בלא תגא היא" (סנהדרין ק"ה) – מלכות בלי כתר, שלטון בלי סמכות, אדנות חסרת עדינות, רשות בלי רשות. עני גאה ועבד המושל – זוהי הגדרה שלילית: חוסר הזכות והזיווג, היעדר ההוד וההדר. תופעה זו אינה נעימה. כשתכנה מישהו "חוצפאי" – גזרת עליו את דינו לרעה. אך יש בה גם צד חיובי. בלתי נעימה – אך לא תמיד בלתי רצויה. חז"ל דרשו לשבח את ישראל: "שלושה חצופין הם – בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל" (שמות רבה פמ"ב). יש שחוצפא שומרת על היחיד. יש שהיא מגן על חיי הכלל. יש ובה משתקפת נאמנות והתמסרות לערכי נצח. החוצפא אינה מדרכי הנימוס, הם שונים בתכלית. הנימוס דורש סבלנות, פשרנות, ותרנות; החוצפא – עקשנות, עזות, קיצוניות. הנימוס מיוסד על מידת השלום; החוצפא – נחצבה מצור הדין. וקיום האמת דורש את שניהם – השלום והדין. יחסר האחד מהם – והאמת כסומה באחת מעיניה. משה רבנו ירד מהר סיני ומצא את ישראל בעוון. מה עשה? "ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" – חוצפא שאין כמותה: שבר את הלוחות, מעשה אלקים, מתוך כעס, והקב"ה אומר לו: "יישר כחך ששיברת" (שבת פ"ז). כמה חשובה חוצפא כזו! מרדכי היהודי התעקש וסירב להשתחוות להמן – את כל עמו העמיד בסכנה כדי לשמור על טהרת האמונה. ומה רבה חוצפא זו! אי שם באיי הים – יהודי בודד עם משפחתו, שומר מצוות ומסרב להתבולל בין הגויים – חוצפא זו שומרת על קיום האומה. לפני תשע שנים התקיימה ישיבה בתל אביב – נציגי היישוב היהודי בפלשתינה עמדו בפני סכנה מצד מדינות ערב. שר החוץ הבריטי שנא אותם שנאת מוות. מזכיר המדינה האמריקאי הזהיר בעקיפין – ובכל זאת נמנו וגמרו, ופה אחד הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל. חוצפא כזו חוזרת בפרשת עזה–עקבה – חוצפא כלפי דעת הקהל העולמית. ובלעדי חוצפא זו…
General Jewish Thought