Anger (1992)

/ Anger (1992)

Speech

March 23, 1992

Anger (1992)

Bereishit Character Development

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Speech

A Jewish View of Anger (1992)

Our halakhic discussion revolved about קורע בחמתו, one who tears a garment in anger, and the question of whether such outbursts can be considered constructive (מתקן) or destructive (מקלקל). Clearly, however, anger as such is ethically repugnant – as straight halakhah according to most Rishonim, and as halakhic musar according to Rambam. This dimension of kaas, anger, is often accompanied by similar phenomena such as pride (גאוה) and disputatiousness (מחלוקת), as well as other such traits. We shall therefore proceed to discuss anger and then one or two of these concomitant character defects that emerge from a study of howJudaism views the range of negative human emotions.I once heard the Rav שליט״א offer an insightful axiological explanation of the dictum of the Sages identifying anger with the sin of idolatry: הכועס כאילו עע״ז. But if idolatry is basically fetish worship, how does that relate to us? After all, the Sages taught that historically the temptation of heathenism came to an end with the destruction of the First Temple. Yet, if idolatry is irrelevant to our modern experience, how account for the attraction of the Prophets for all ages, our own included; do not the Prophets rail against idolatry above all other sins? The Rav answers that one must first understand the nature of אמונה or faith in God: this means, he avers, that it is God who must occupy the very center of my concerns, my values, my very existence. If God is only peripheral to some other being or value--whether money or sensuality or any of the isms so ubiquitous in our times—we are by definition idolaters. Now, if one loses his temper and submits to anger, it is usually because his ego has been injured, and because that ego is his central, transcendent value. It is he himself who stands at center of his existence, and that kaas is therefore tantamount to idolatry. The validity of the Rav's thesis is evident from the fact that the Rambam holds that there are only two exceptions to the Law of M…

Bereishit Character Development Talmudic Analysis

Note

אם כל חי (1999)

בראשית ג־כ: "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי". והנה כמה שאלות נשאלות – האם באמת היתה לאם "כל חי" או רק לבני אדם? האם היתה האם לפילים, לחמורים, לגמלים? מדוע בא פסוק זה לאחר החטא, ולא בשעה שנבראה חוה? שם, קרא לה "אשה" ועכשיו קרא לה "חוה". מה פירוש הדברים? ספר בראשית פרק ב פסוק ז: "וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". תרגום אונקלוס על פרק ב פסוק ז: "וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן אדמתא ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא". רש״י על פרק ב פסוק ז: "לנפש חיה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור". אבן עזרא על פרק ב פסוק ז: "וטעם לנפש חיה – שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקים". רמב״ן על פרק ב פסוק ז: "וזה טעם 'לנפש חיה', כלומר ששב האדם להיות נפש בה חיים, אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה, כי הלמ״ד תבוא בהפוכים, כמו והיו לדם ביבשת (שמות ד ט), ויהי לנחש (שם ד ג), וישם את הים לחרבה (שם יד כא). אבל אונקלוס אמר והות באדם לרוח ממללא – נראה שדעתו כדברי האומרים שהם נפשות שונות וזאת הנפש המשכלת אשר נפחה השם באפיו היתה בו לנפש מדברת וכן נראה לי מדעת רבותינו". ספורנו עה״ת ספר בראשית פרק ב פסוק ז: "ליצירת האדם בירר עפר מן האדמה חלק נכבד ממנה: ויפח באפיו נשמת חיים. נפש חיונית מוכנת לקבל צלם אלהים כאמרו ונשמת שדי תבינם. מ״מ ויהי האדם לנפש חיה – היה עכ״ז חיה בלבד בלתי מדברת עד שנברא בצלם ודמות". כלי יקר על פרק ב פסוק ז: "אע״פ שנפח ה׳ באדם נשמת חיים המשכלת מ״מ ויהי האדם בתחלת הויתו לסתם נפש חיה כשאר בעלי חיים כי אדם עיר פרא יולד (איוב יא יב) ועיקר שלימותו תלוי בחריצות השתדלותו וטוב בחירתו כשיפקח עיני שכלו בבואו בימים, אבל בתחילת הויתו אע״פ שכבר נופח בו נשמת רוח חיים מכל מקום אין הנשמה בו בפועל כי אם בכח לבד ואם לא ישנס מתני זריזותו לצאת בראש החלוץ ללחום מלחמת ה׳ הרי הוא בבהמיותו ונמשל כבהמה". בראשית ב־יט: "(ויצר ה׳ אלקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו)". שאלות – האם הביטוי "נפש חיה" הוא מלעיל, שמתאר את האדם, או מלרע, דהיינו שכל אחד מהבהמות והחיות הוא נפש חיה ואדם קרא לכל מין בשם מיוחד? האם יש שייכות בין הביטוי הזה כאן לאותו ביטוי ל…

Synagogue Sermon

Good G-d (1962)

The Torah’s record of the creation of the world by G-d, no matter how you may interpret it, is one of the major fundamentals of Jewish thought. Without the concept of creation, nothing else in Judaism makes much sense. It is therefore pertinent to raise one of the most persistent and universal questions that has bothered many a layman as well as some of the most serious thinkers of all times: why did G-d create the world? G-d is, after all, perfect. He does not need the world. He is complete without it. Why, then, did He bring it into existence?Furthermore, especially troublesome is the verse va-yar Elohim ki tov, and “G-d saw that it was good.” What does the Bible mean when it says ki tov, “it was good?” And what do we mean by the words va-yar Elohim, “and G-d saw?” Certainly it could not mean that G-d stepped back, like an artist who has just finished an oil painting, to admire his handiwork from the proper perspective. What then does it mean?Allow me to commend to your attention one of the most novel answers I have yet seen. It is suggested by Rabbi Jacob Zvi Meklenburg in his “Ha-ketav ve-ha-Kabbalah.” The word va-yar, he says, does not mean “and he saw,” but rather “he brought into existence.” For va-yar in ordinary Hebrew parlance may mean not only “he saw” but “he showed.” Just as the idea “to show” means to reveal something which is hidden, so creation by G-d means to bring into sight that which was previously hidden from mortal eyes. Creation by G-d means to bring an object from potential into real existence. Va-yar Elohim, “and G-d brought into existence (the world)” – and why? – because ki tov, because He is good! Not that G-d saw that the world is good, but He brought the world into existence because He, G-d, is tov, good! Whether the world is good remains at best a debatable thesis. It is the goodness of G-d, not the goodness of the world, that the Torah means to emphasize. So the verse va-yar Elohim ki tov comes to answer the question: why did G-d cre…