Home Home / A Jewish View of Anger (1992)

Speech

March 27, 1992

A Jewish View of Anger (1992)

Bereishit Character Development Talmudic Analysis
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Article

צדקה וחסד (1988)

הרמב״ם פ״י מהל׳ מתנות עניים ה׳יט פסק: הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הקטנים שאינו חייב במזונותיהם כדי ללמד אותם תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יפקרו בנבלות, וכן הנותן צדקה לאביו ואמו, ולאמו, הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. והוכיח הרמב״ם על זה מהפסוק שלא תתעלם, והוא גם מבואר כתובות דף נ״א: אשר אמרו שם שמצוה לעשות צדקה בכל עת, ואם אי אפשר לעשות צדקה בכל עת, הרי זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. ועיין אליה רבה ע״פ עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, דזוהי צדקה חשובה יותר גדולה, כי בזה מונע בושת מאשתו ובניו, ויש בזה משום חסד עם הקרובים יותר מצדקה לעניים זרים. וכתב בספר חסידים רמ״ח: כל דבר ששם בו הוצאות גדולות, אלא שגודלין יותר בניו ובנותיו, סלעים מותרין בזה, שם זה נחשב כגדולין, אלא אם זה נראה כזרות.
Character Development Talmudic Analysis

Speech

Anger (1992)

I. ANGER: Our halakhic discussion revolved around כעס and the question of whether such outbursts of anger can be considered constructive (תיקון) or destructive (קלקול). Clearly, however, anger is ethically repugnant – as straight halakhah according to most Rishonim, and as halakhic musar according to Rambam. This dimension of כעס is often accompanied by similar phenomena (מידות מגונות) such as pride (גאווה) and disputatiousness (מחלוקת), as well as other such traits. We shall therefore proceed to discuss anger and then one or two of these related character defects that emerge from a study of how Judaism views the range of negative human emotions. The Rav’s axiological explanation of כעס: that the definition of idolatry is who or what stands at the center of my existence, and that anger reveals that my ego is that center. Proof of the Rav’s thesis: Rambam holds that there are only two individual exceptions to the law of moderation (מידת הבינוניות, שביל הזהב), and they are כעס and גאווה – common denominator: ego at the center. This is not as self-evident as it may seem. Thus, contemporary ethicists, under the influence of modern psychology, encourage the expression of anger as a catharsis, a voiding of noxious emotions that might otherwise becloud our judgment. Mental and physical health thus require free expression of anger. To put this in halakhic terminology, psychologists hold that because כעס can sometimes be technically considered תיקון – because it provides נחת רוח לנפש – therefore it is commendable. Thus, they consider anger a neutral phenomenon; like hunger, it is neither good nor bad. It is best to express resentment immediately rather than let it fester. Small angry encounters protect the individual against stagnated, unexchanged feelings. (This is in keeping with the phenomenon one notices, especially with patients of therapists who are philosophically and ethically mediocre, that their original symptoms may recede or disappear, but they are immediately r…
Bereishit Character Development

Article

כעס בהלכה ובמוסר היהדות (1992)

בפרק האורג שבת דף קה ע"ב, המשנה קובעת שכל המקלקלים פטורין, ובכלל זה גם הקורע על מתו ועל אבלו ובחמתו. אולם ברייתא בגמרא מחייבת, והגמרא מיישבת את הסתירה: לגבי קריעה על מתו, מדובר באדם שחייב לקרוע עליו מצד הדין – כגון קרובים, תלמיד חכם, אדם כשר, או מי שהיה נוכח בשעת יציאת נשמתו – וזהו המתואר בברייתא, ולכן חייב. אך המשנה עוסקת במת סתם, ולכן פטור. לאחר מכן דנה הגמרא בקריעה מחמת כעס: המשנה פוטרת, הברייתא מחייבת. מוסבר שהמשנה היא כשיטת ר"ש הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, והברייתא כרבי יהודה המחייב. מקשָה הגמרא – הלא גם לדעת רבי יהודה אין לחייב אלא במתקן, וכאן זה מקלקל? תשיב הגמרא: כיוון שעושה נחת רוח ליצרו, הרי זה תיקון. אך שוב מקשָה – הרי הכועס, לדעת חז"ל, הרי הוא כעובד עבודה זרה! התשובה: מדובר בכעס שאינו פנימי, אלא חיצוני בלבד, כדי להטיל אימה על אנשי ביתו – ולכן נחשב כמתקן. רש"י והראב"ד סוברים שהחיוב הוא רק במקרה של מירמא אימתא, אך הרמב"ם (הלכות שבת י:י) כלל לא מזכיר את הסיבה הזו, אלא פוסק שהקורע בחמתו חייב, כי "מיישב את דעתו וינוח יצרו", כלומר עצם פורקן הכעס נחשב תיקון, אף אם אין כוונתו להרתעה. לעומת זאת, בהלכות דעות (ב:ג), הרמב"ם מביא את הרעיון של מירמא אימתא, אך לעניין מוסר וכעס בלבד. עולה מכאן שהרמב"ם מבחין בין שלושה סוגי תוכן תלמודי – הלכה, מוסר, ואגדה – שלמרות חפיפותיהם, תפקידם שונה: ההלכה עוסקת בקביעת הדין במובנו הטכני; האגדה עוסקת במחשבה, אמונה וסיפור; המוסר – עוסק בתיקון המידות והאופי. הרמב"ם היה הראשון שביסס את תחום המוסר ההלכתי כסוג שלישי, והכניס אותו לספרו תחת "הלכות דעות". ולפיכך, בעוד שבהלכות שבת הרמב"ם קובע שמעשה המביא נחת רוח ליצר הרע נחשב תיקון וחייב עליו, הרי שבהלכות דעות הוא מזהיר מפני עצם הכעס, מפני השלכותיו המוסריות והאמוניות, ושם מופיע ההיתר לכעוס רק לשם אימת הציבור. הסיבה שהרמב"ם לא פסק את סוף סוגיית שבת בתוך הלכות שבת נעוצה בכך שהוא מבין שסופה של סוגיה זו שייך לתחום המוסר – לא ההלכה – ולכן מיקם אותו בהלכות דעות בלבד. דבר זה מבהיר גם את הסתירה לכאורה בין הגמרא בפסחים (שבה תיקון כלשהו מחייב בשבת) לבין סוגיית שבת קה – הרמב"ם פוסק כהגמרא בפסחים, שגם אם תיקון זניח לצד קלקול – עדיין חייב משום מלאכת מחשבת. לעומת רש"י ותוספות, שסברו שאם הכעס חמור כל כך עד …
Talmudic Analysis