Home Home / A Heritage of Guardians (1959)

Shul Bulletin

January 9, 1959

A Heritage of Guardians (1959)

General Jewish Thought The Jewish Center
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Article

Authors and Books: Philosophy of Purpose (1958)

היהדות בימי הביניים התלבטה בשאלת השכל ומקומו בדת. מסביב לשאלה זו התפתחו השיטות הידועות של הרציונאליסטים מכאן ומתנגדיהם למיניהם מכאן. לכאורה בעיה זו כבר הלכו בה נמושות, ולא נשאר מקום להתגדר בו. לכאורה משבר דורנו אינו משבר עיוני, ותסבוכתנו אינה מיטאפיסית. אמנם, פרובלימות קשות חדשות נוספו להוגי דעת היהדות ולשומרי חומותיה. העולם המודרני פתח לנו ארובות חדשות של מבוכה. בכל זאת נשארה הבעיה העתיקה בלי פשר, ושאלת השכל – בצורה חדשה – אינה סתם עיונית. בתשובות לשאלה זו תלוי עתידה של היהדות כולה, כוח המשיכה שלה לבני הדור הצעיר, דור שמטבעו מורד בנושנות ובועט במקובלות. דור צעיר זה, שניתק ממקורות האמונה ושאינו בן־בית במסורת האבות, דורש הסברים שכליים בהתאם למהלך רוח הזמן. הדור שואל שאלה תמה: מדוע? – והשאלה, בעצם ובשורש, היא אותה פרובלימה ישנה שפשטה צורה ולבשה צורה חדשה. כלפי שאלת־יסוד זו מכוון דבריו הרב ד"ר שמואל בלקין, נשיא ישיבה־אוניברסיטה, במאמר מיוחד, הראשון בשורה של קונטרסים דומים. כמנהיגה של היהדות האורתודוקסית באמריקה, הרואה עצמו אחראי להסברת מסורת ישראל ברמה אינטלקטואלית לדורו, הצליח כאן ד"ר בלקין ליתן להשקפתו מבע בהיר בפשטות מופתית. אלה שזכו ללמוד תורה ממנו ולשמוע מפיו את שיעוריו, יכירו במאמר זה את ה"סך־הכל" שבו רגיל היה ראש־הישיבה לסיים את הרצאותיו ההלכתיות – קיצור הממצה את התוכן ומעמידו על יסוד שיטתי ומשכנע. במקום שאתה מוצא פשטותו של ד"ר בלקין, אתה מוצא גדלותו. שתי שיטות ביהדות, לפי דברי המחבר – פילוסופיה של שכל ופילוסופיה של תכלית. אנטיתזה זו של שכל ותכלית משמשת מפתח לכל הפרשה המסובכה. תורת השכל מכוונת לספק תשובה לשאלה עיונית; תורת התכלית מוליכה לחיים מגמתיים, משמעותיים. שיטת השכל מצטמצמת בחקר העבר, בנקודת "בראשית ברא"; שיטת התכלית היא הגיון העתיד, מתפשטת על תהליך החיים, מכוונת לקיום והמשך ה"כי טוב". חקר השכל יכול להוכיח את ישות הבורא; חקר התכלית עניינו בהתמדת היחסים שבין היוצר ליצור. תורת השכל שואלת "מדוע" – שאלה עיונית מופשטת; תורת התכלית שואלת "למה" – על שום מה, לצורך מה. ל"מדוע" אין עניין להנהגת האדם או לגורלו; ל"למה" יש תוצאות מוסריות ומסקנות דתיות הדורשות מן האדם דרכי חיים מיוחדים והמעניקות לחייו משמעות רוחנית. כמקור לדבריו, הבונה אב לכל משנתו, מצביע המחבר על מחל…
General Jewish Thought

Speech

Preserving and Enhancing Jewish Values - Draft (1975)

It is tempting to begin this lecture on a semantic note: What are values? Are values “real”? Most important, what are “Jewish” values? However, should I submit to this temptation, my lecture would both begin and end with definitions, and that would leave both me and my audience dissatisfied. I therefore beg your indulgence if I make the quick and reasonable assumption that we know what values are, that we agree that they are of genuine significance, and that we have at least an intuitive idea of what is meant by “Jewish values.” My concern is the relation, and often dialectical tension, between the two kinds of value: the general, humanistic, universal values advocated in Judaism, on the one hand – and those which we recognize as specifically “Jewish” – and which are often seen as particularistic, ethnocentric, or simply parochial – on the other. An example of the universal values would be: peace or kevod ha-beriyot – human dignity. The particularly Jewish would include such items as: the Sabbath, the study of Torah, or the settlement of Eretz Yisrael. Now, one of the original sins of the Enlightenment was its decision to retain only that which it considered universal in the Jewish heritage, and discard all that was distinctively Jewish. Responding to sociological pressures, of whose nature they were usually unaware, many Jews committed this tragic error, from which flowed the well–known consequences of assimilation, the deracination of Jewish consciousness, the loss of national identity, and related phenomena which pushed so many Jews over the brink into oblivion.
General Jewish Thought

Article

חוצפא (1957)

"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מ״ט:) – בימי משבר אלה רווחה החוצפא על פני כל התבל, וכמעט שאין להימלט ממנה. ביחסי בנים להורים – תמצא חוצפא. תחקור במצב חיי הנישואין – תמצאנה שוב. תרצה לעמוד על טיב היחסים בין תלמיד למורה – שוב חוצפא. תבדוק במשרדי החוץ של אומות העולם – פי שבעה. כאוויר מרעיל הנכנס לכל פינה במוסדות, כן התכונה הזאת. העולם סובל משגשוג החוצפא, וכחולה הקורא לרופא להבריאו ממחלתו, כן העולם מאזין ומקשיב להד עקבותיו של משיח שיביא תרופה למכת מדינה זו. ומה טיבה של חוצפא זו? "אמר רב ששת: חוצפא מלכותא בלא תגא היא" (סנהדרין ק"ה) – מלכות בלי כתר, שלטון בלי סמכות, אדנות חסרת עדינות, רשות בלי רשות. עני גאה ועבד המושל – זוהי הגדרה שלילית: חוסר הזכות והזיווג, היעדר ההוד וההדר. תופעה זו אינה נעימה. כשתכנה מישהו "חוצפאי" – גזרת עליו את דינו לרעה. אך יש בה גם צד חיובי. בלתי נעימה – אך לא תמיד בלתי רצויה. חז"ל דרשו לשבח את ישראל: "שלושה חצופין הם – בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל" (שמות רבה פמ"ב). יש שחוצפא שומרת על היחיד. יש שהיא מגן על חיי הכלל. יש ובה משתקפת נאמנות והתמסרות לערכי נצח. החוצפא אינה מדרכי הנימוס, הם שונים בתכלית. הנימוס דורש סבלנות, פשרנות, ותרנות; החוצפא – עקשנות, עזות, קיצוניות. הנימוס מיוסד על מידת השלום; החוצפא – נחצבה מצור הדין. וקיום האמת דורש את שניהם – השלום והדין. יחסר האחד מהם – והאמת כסומה באחת מעיניה. משה רבנו ירד מהר סיני ומצא את ישראל בעוון. מה עשה? "ויחר אף משה, וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" – חוצפא שאין כמותה: שבר את הלוחות, מעשה אלקים, מתוך כעס, והקב"ה אומר לו: "יישר כחך ששיברת" (שבת פ"ז). כמה חשובה חוצפא כזו! מרדכי היהודי התעקש וסירב להשתחוות להמן – את כל עמו העמיד בסכנה כדי לשמור על טהרת האמונה. ומה רבה חוצפא זו! אי שם באיי הים – יהודי בודד עם משפחתו, שומר מצוות ומסרב להתבולל בין הגויים – חוצפא זו שומרת על קיום האומה. לפני תשע שנים התקיימה ישיבה בתל אביב – נציגי היישוב היהודי בפלשתינה עמדו בפני סכנה מצד מדינות ערב. שר החוץ הבריטי שנא אותם שנאת מוות. מזכיר המדינה האמריקאי הזהיר בעקיפין – ובכל זאת נמנו וגמרו, ופה אחד הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל. חוצפא כזו חוזרת בפרשת עזה–עקבה – חוצפא כלפי דעת הקהל העולמית. ובלעדי חוצפא זו…
General Jewish Thought