Article
ספירת העומר (1986)
הנושא של ספירה חוזר בתורה רובו בשלוש מצוות: ספירת העומר, ספירת שמיטין ויובלות, וספירת שבעה נקיים. אנו נייחד את הדיבור על ספה"ע, ובעיקר בנוגע לשבעה דינים: ברכת המצוה, ברכת הזמן, הפסק בספירה, קטן שנתגדל תוך הספירה, שומע כעונה, נשים בספירה, ונוסח הספירה. ברכת המצוה – בתוס' מנחות דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם הקשה, מדוע מברכים על ספה"ע, וכמו"כ ב"ד מברכים על ספירת שמיטין ויובלות (אע"פ כי הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג מסתפק אם ב"ד צריכים לברך), ואילו על ספירת שבעה נקיים לא שייך ברכה – אינה מברכת. ומשיב, שכיון שחודרת, דאי בשעת מעשה היא עושה מה שהתורה ציותה וא"כ היא מקיימת מצוה – מדוע לא תברך. ונראה שיש שני דרכים להבין עניין הספירה בהלכה, כולל ספירת העומר, ספירת דנקים, וספירת השנים: האחד הוא ספירה קיומית – כאשר מונים מיש חשוב אחד ליש חשוב אחר או ליש יותר חשוב, כך שכל יום שסופרים הוא בעל ערך לעצמו רק שמונים אותו בכדי להתקרב אל המטרה היותר נשגבה; השני הוא ספירה ביטולית – כשהמצב הראשון ממנו מתחילים למנות הוא בלתי־רצוי ואינו נחשב כלל כלפי המצב אליו שואפים להגיע, והמצב השלילי מטיל צילו על כל הימים בין שני המצבים. ספירת שבעה נקיים של הזב והזבה היא ספירה ביטולית, וספירת שמיטין ויובלות היא כנראה קיומית. אך יש שתי דעות מחולקות לגבי ספה"ע. שתי גישות אלה מציגות הרמב"ם במו"נ והזוהר בספר הדוהר. השיטה שספה"ע היא קיומית – מצינו ברמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ג מהדורת קאפח): "ושבועות הוא יום מתן תורה, ומגדולת אותו היום ורוממותו נספרו הימים מן הראשון לחגים עד לו, כמי שמצפה לבוא האהוב אליו שהוא סופר את הימים בשעות, וזו טעם ספירת העומר מיום נתקיים ממצרים עד יום מ"ת, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם – 'ואביא אתכם אלי'." וכן בספר החינוך מצוה ש"ו, שבנוי על יסוד הרמב"ם – "שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה... ונצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה." וכעין שיטת הרמב"ם כתב הרמב"ן עה"ת ויקרא פכ"ג ל"ו, שהמניין של מ"ט יום בין פסח לשבועות הוא כחול המועד בין יו"ט ראשון של סוכות לשמ"ע – ולכן נקרא שבועות 'עצרת'. לעומת זאת, השיטה שספה"ע היא ביטולית מצויה בזוהר (רע"מ, אמור דף צ"ד ע"א) – ישראל, אחר שעשו פסח, עדיין לא היו שלמים וזכים... וכמו אישה שנטהרה ממסאבותה – כן ישראל שיצאו ממסאבות מצרים. לכן, רק כאשר מתקרבים למתן…
