Home Home / הסמיכות בין מצות שקלים למצות שבת (1990)

Synagogue Sermon

March 17, 1990

הסמיכות בין מצות שקלים למצות שבת (1990)

Ki Tissa Parshat Shekalim General Jewish Thought
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Article

הפנאי במוסר היהודי (1990)

בספר "אוטופיה" שפירסם סיר תומאס מור בשנת 1516 מביע המחבר את תחזיתו – שבלי ספק העלתה בת־צחוק על פני קוראיו אנשי המעשה – של שבוע עבודה בן ששים שעות. מבחינת היחס שבין עבודה ופנאי בחברה המודרנית, הרי אנו בוודאי חייבים בימינו חיי אוטופיה – שאלה שונה לגמרי היא אם תוצאות חלוקת הזמן כיום מבטאות אוטופיה. הפנאי החדש שייך כעת כמעט לכולם – לא רק לאריסטוקרטיה – והוא הולך ותופס את מקומה של העבודה בבסיס התרבות. גם עבודתנו נעשתה נינוחה מבעבר, והערצת החריצות מפנה את מקומה ל"הערצה המודרנית של חוסר־המאמץ". שינוי תרבותי זה מוליד השלכות דתיות וחברתיות: בעיית הפנאי היא שאלת השימוש בזמן – והזמן הוא בעצם החיים. כבר נאמר ש"פנאי הוא מפתח בחקר משמעות החיים", ולכן ראוי לפתח מוסר יהודי של פנאי. אף שאין ודאות ש"חלה התפוצצות פנאי", ברור שיש שינויים – חלקם חיוביים, חלקם בעייתיים. בעיית הפנאי אינה שמורה רק לעשירים או מובטלים – אלא לכל אדם. למעשה, רבים מהנהנים ביותר מזמן פנוי אינם ערוכים להשתמש בו באופן משמעותי – ובכך הפנאי הופך ממנוחה למקור של חרדה. במובן הזה, "שיעמום" הופך לבעיה קיומית – תוצאה של זמן פנוי לא ממומש. חז"ל כבר הכירו בכך כשאמרו "שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה" ו"בטלה מביאה לידי שיעמום", והזהירו ממצב שבו האדם שאינו פעיל יפנה לדיכאון, שחיתות או אנרכיה. מכאן חשיבותו של מוסר פנאי יהודי. אף שלא גובשה השקפה יהודית מובהקת על פנאי – אפשר לבנותה מתוך מקורות. חז"ל לא זלזלו בעבודת כפיים, אך לא ראו בה ערך מוחלט; ערכים עליונים כמו תלמוד תורה עמדו מעליה. המנוחה, לפי רס"ג ואחרים, אינה מטרה אלא אמצעי, ומקבלת ערך רק כשהיא באה בעקבות עבודה. ביהדות, הדגם האלוקי של יצירה ונופש – של ששת ימים עבודה ויום מנוחה – מעצב את היחס לאדם. שלא כאלוהי אריסטו ה"משותק הנצחי", או האל הניאו־אפלטוני הפועל בהכרח – אלוהי התנ"ך יוצר מתוך חירות, ושובת מתוך רצון – והאדם נדרש להידמות לו: לעבוד ולנוח. קדושת הזמן ביהדות – ובמיוחד קדושת השבת – מדגישה שהמנוחה עצמה היא חלק מהבריאה. כך מפרש ר' יצחק אברבנאל את "ויכולו" – מלשון תכלית, יעד. השבת היא תכלית ששת ימי המעשה – לא הפסקה אקראית, אלא פסגת הקיום. מנוחה יהודית איננה רק העדר מלאכה – אלא הפניית היצירתיות פנימה, לבניית האישיות. לא הפסקת מעשה אלא התחלה חדשה של אדם מחודש. שני מונחים –…
General Jewish Thought

Note

ללשון שמע לגבי מצוות (2000)

בכמה מקומות התורה משתמשת בפועל "שמע" במקום "שמר" כאשר מדובר בקיום מצוות. למשל, בפרשת עקב (דברים י"א, י"ג): "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". וכן שם (י"א, כ"ז): "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום", ובפסוק הבא (כ"ח): "והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם". ועוד נאמר (כ"ח, י"ג): "ונתנך ה' לראש ולא לזנב... כי תשמע אל מצוות ה' אלקיך אשר אנכי מצוך היום לשמור ולעשות". וגם (כ"ח, א'): "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו... ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ". ונשאלת השאלה – מדוע נוקטת התורה בלשון "שמע" בהקשר למצוות, ולא בלשון המדויקת והמקובלת יותר – "שמר"? הרי אנו אומרים על אדם שהוא "שומר מצוות", ולא "שומע מצוות". והרי ביותר מעשרים וחמש פעמים התורה משתמשת בלשון "שמר" לגבי מצוות! ועוד יש לשאול – מדוע התורה נוקטת, לאחר לשון "שמע", רק מצוות ספורות – כגון אהבת ה', יראת ה', או עבודת ה' – ולא מפרטת את שאר המצוות כולן? ונראה שההבחנה מדויקת: כאשר התורה אומרת "ושמרת את מצוות ה'", הכוונה היא לקיום החיצוני – המעשי – של כלל המצוות. אך כאשר התורה נוקטת בלשון "שמע", היא מרמזת על קיום פנימי יותר – של הבנה, העמקה, הקשבה לתכלית הפנימית של המצוות – ומתוך כך היא מדגישה רק את המצוות שבלב, כגון אהבה, יראה ועבודה. ואכן, ברוב המקומות שבהם נזכרה שמירה, התורה אינה מפרטת את תכלית המצוות, מלבד אולי רמז אחד (דברים ח', ו') – "ושמרת את מצוות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו". לעומת זאת, בלשון "שמע" התורה מונה את המצוות הפנימיות, לא המעשיות – ללמדך שהשמיעה משקפת לא רק קיום אלא גם הבנה והפנמה, והמצוות מכוונות לכך שנרכוש לעצמנו אהבת ה', יראת ה', דבקות בעבודתו וקשב עמוק לקולו הפנימי.
General Jewish Thought

Synagogue Sermon

Balancing the Books of Life (1963)

The prolonged New York City newspaper strike has adversely affected not only the economy of our community, but also the democratic process which requires an informed citizenry intelligently to decide upon its course. It constitutes no less than a national disgrace. Yet, as with everything else, we must be able to see the silver lining about the cloud. There is a redeeming feature to this otherwise intolerable state of affairs. We moderns have an insatiable appetite for constant stimulation by dramatic, world-shaking events. Our emotions feed on headlines, and our minds like to be jarred by exciting news of colossal proportions. Now, for several weeks, we have learned that life can be quite interesting even without these external stimuli. We have learned to fall back upon our own inner resources, without being incessantly pricked and shocked by big threats, terrible scandals, imminent attacks which usually do not materialize. We actually can get along without those big headlines which, in but a few hours, are valueless, surpassed by newer “extras” that shriek at us from the newsstands. Life, we have discovered, has its own justification in the little things that occur to us every day. This same idea is contained, in somewhat different form, in a Midrash quite appropriate for the Sabbath on which we read of the shekalim, Moses collected from the Children of Israel for the purpose of the construction and maintenance of the Tabernacle. The Midrash relates (Yalkut, Pekudei) that when Moses completed the building of the Tabernacle, he turned to the Israelites and said, now I shall give you a report of the shekalim you gave me. When Moses completed his accounting, however, he discovered to his dismay that his books did not balance. Tradition records with fine precision that the deficit was exactly 1,775 shekalim. Moses was deeply concerned by this discrepancy. He was distressed and perplexed. Now, he thought, Yisrael motz’in yedehem lomar Mosheh natlan – the Israelites wi…
Parshat Shekalim