Home Home / המגרש את אשתו ולנה עמו בפונקדו (1997)

Article

March 31, 1997

המגרש את אשתו ולנה עמו בפונקדו (1997)

Talmudic Analysis
View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

RELATED CONTENT

Outline

בענין שנים שדנו (2003)

שעור כללי כפתיחה למסכת סנהדרין ו' אלול תשס"ג revised for Israel. למזלמנו: שבת זו = שופטים! המצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר... אבל זה בזמן הבית. בזה"ז שאין סמיכה, כ' הטור (חו"מ סי' א) שאין היום מצוה מה"ת למנות דיינים. אבל חי' הרי"ם: מ"מ כיון שב"נ מצוותם על הדינים, גם אנו חייבים שאיננו גרועים מב"נ – ומן הפסוק "לעשות צדקה ומשפט". השעור: על השאלה: המשנה קובעת "דיני ממונות בשלשה" – האם זה גם בדיעבד? שמועל, שנים שדנו דיניהם דין (ה:, ו.) אבל נקרא ב"ד חצוף (רש"י: שעברו על תקנת חכמים; מהרי"ל:
Talmudic Analysis

Note

הערה לעניין טוב עדי גיטין וקידושין (1996)

גיטין וקידושין דף ס״ה – יש כנראה הבדל בחשיבה בין ע״א לע״ב, לענין אם עדי קידושין הם עדי קיום או עדי ראיה. ונראה לעניות דעתי שעדי גירושין הם כוללים יותר אפילו מעדי קיום. והרי מצינו דין גט שכתבו הבעל בעצמו – דהוי גט אפילו בלי עדים בכלל – שכן עדי חתימה הם עדי מסירה. ואגב, אם עדי גיטין הם עדי קיום, מה לי כתב סופר (שאין גט בלי עדים), מה לי כ״י של הבעל – הלא כשניהם צריכים לעדים! אלא שכ״י הבעל הוא לגמרי לא בתור עדות כבחת״כ, שמעיד עכשיו לפני בית דין כל מה שקרה אי־פעם, אלא הוא כאילו המעשה של הגירושין נעשה עכשיו לפנינו, וכאילו בית הדין הוא בתור עדי מסירה – ואין צורך לעדים רגילים כלל, דהוי כמגרשה לפנינו. ממילא, כתב סופר צריך לעדים בתור עדי ראיה – דאל״ה אין אנו יודעים אם אמנם גירש – אבל כ״י הבעל הוי כאילו אנו עומדים על גביו בשעת גירושין, ולפיכך אין צורך לעדים, לא של קיום ולא של ראיה. והנה לגבי קידושין ע״י שטר – אם כ״י הבעל מחליף במקום עדים כמו שמחליף בגיטין – עיין ברשב״א לקידושין דף ס״ח ע״ב (בספר תורת הקדושה עמוד תי״ג ד״ה וסברא), שקובע שאין קידושין דומה לגיטין בזה, ובקידושין כ״י הבעל גם כן צריך לעדים – מה שאין כן בגט, דסבירא ליה שגט לומדים מממון, ותקנה היא הודאת בע״ד – ובגיטין אין בעיה, כי אין חיוב כלפי אחר, אלא אדרבה – מזכה לאחר. אבל בקידושין אין לומר דמהני הודאת בע״ד דהוי במקום דחוב לאחריני. ועיין שם בהערות, שהרמב״ן חולק על הרשב״א – ובהערות 525 וגם 552 מביא מחכמת מהרי״ט אלגאזי שחולק על הרשב״א. והנה ההסבר שלי מתאים לשיטת הרמב״ן ומהרי״ט, ודבריו של מהרי״ט כמעט מפורשים כסברתי. והרשב״א, שסובר שאין קידושין כגיטין לגבי טיב העדים, נראה להסביר שקידושין ע״י שטר צריך שהבעל יכתבו בעצמו, וצריך שיכוין לשם קידושין וכו׳. לפי הרמב״ן ומהרי״ט אלגאזי – כל הדינים של כתיבת גט יכולים לחול גם על קידושין בשטר. וכן משמע מלשון המחבר ונושאי כליו באהע״ז סי׳ ל״א. אבל הרשב״א יסבור שגט שאני – שמקרא טוען “וכתב ונתן” – שהכתיבה, שהיא השטר, היא חלק מעצם הגירושין. ואילו בקידושין, השטר אינו בתורת שטר כבחת״כ, אלא צורת אחרת של אמירה – שבמקום לומר בפיו “הרי את מקודשת לי”, אומר זאת בכתב, אבל לא בתורת שטר.
Talmudic Analysis

Note

לענין עד אחד נאמן באיסורין (2000)

אחד המקורות היסודיים לדין עד אחד באיסורין הוא בגיטין דף ב' ע"ב. שם מפרש רש"י: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". ותוספות שם ד"ה עד אחד מבאר דברי רש"י שבסוגיין מדובר באיתחזק איסורא, אבל מכיוון שיש בידו לתקנן, לומדים מכאן גם על לא איתחזק איסורא. נמצא שאיתחזק ויש בידו לתקנן שווה ללא איתחזק ואין בידו לתקנן. ותוספות שם בסוף דבריהם לעניין נדה נראה שלומדים דין עד אחד נאמן באיסורין מנדה על פי שני לימודים: דין דלא איתחזק ואין בידו לומדים מנדה בזמן ראייתה, ודין דאיתחזק ויש בידו לומדים מנדה בשבעת הנקיים. אין לומדים לא איתחזק מאיתחזק שיש בידו לתקנן. ועיין במהרש"א שם. ולכאורה קשה – מדוע תוספות אינם מסתפקים בשיטת רש"י שלומדים דין עד אחד נאמן באיסורין משחיטה, תרומה וניקור, ומדוע רש"י לא למד דין זה מנדה, כפי שעושים תוספות? וביישוב הדברים ובהסברת שיטותיהם של הראשונים בהבנת עניין איתחזק איסורא, יש לומר: פשוט שבאיתחזק איסורא אין העד האחד נאמן, משום שהחזקה חזקה יותר, ואין עדות יחיד מספיקה לסתור אותה. אבל אם יש בידו לתקנן – שוב נאמן העד, וזה באחד משני דרכים: א) נאמן משום שה"יש בידו" מחליש את החזקה – החזקה אומרת שמה שהיה כך יהיה, והיכולת לתקן מלמדת שהחזקה אינה מוחלטת וניתנת לשינוי. לכן, עצם האפשרות לשנות את המצב הנוכחי מפחיתה את תוקפה של החזקה, ואין היא יכולה להכחיש את העד – ונאמנותו עומדת. ב) אפשרות שנייה – החזקה עצמה במקומה עומדת, אך "יש בידו לתקנן" מקנה לעד נאמנות מיוחדת, מעין מיגו. למשל, בהפרשת תרומה – אם היה רוצה, היה יכול להפריש לעיני בית הדין, ואז היה נאמן אפילו בלי להעיד. לכן, כשהוא בוחר להעיד – עצם האפשרות ההוכחתית שבידו מחזקת את נאמנותו ומתגברת על החזקה. לפי זה, רש"י סובר כהצעה הראשונה – שהחזקה נחלשת על ידי "יש בידו", ולכן איתחזק איסורא שיש בידו לתקן דומה ממש ללא איתחזק איסורא ואין בידו – שבשניהם החזקה אינה מונעת את נאמנות העד. תוספות לעומת זאת סוברים כהצעה השנייה – שהחזקה נשארת בעינה, אבל "יש בידו" מקנה לעד נאמנות יתרה. לכן, באיתחזק ויש בידו – נאמן. אבל בלא איתחזק ואין בידו – לא ברור אם סתם נאמנות מספיקה, כי אין לעד נאמנות יתרה, וייתכן שנאמנות רגילה אינה מועילה כלל אף בהעדר חזקה. וביתר ביאור בדברי תוספות: בתחילה סברנו שיש לתו…
Talmudic Analysis