Article
הערה לענין כיבוד אב ואם אחר מותם (1968)
ברייתא בקידושין ל"א ע"ב: "ת"ר, מכבדו בחייו ומכבדו במותו. בחייו כיצד? היה נשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר: שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי – אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא: כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו." והני מילי תוך י"ב חודש, מכאן ואילך אומר: "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא." ועיין בתוס' ר"י הזקן על אתר, שדין זה של הריני כפרת משכבו (הכ"מ) הוא דווקא כשאומר דבר הלכה ששמע מאביו, אבל לא כשאומר בשמו מילי דעלמא. ועוד, שזה דווקא בשם אביו ולא בשם אמו – ואולי הא בהא תליא, שכרגיל שומע דברי תורה מאביו ולא מאמו. ואמנם כך היא משמעות לשון הברייתא: "היה אומר דבר שמועה," שדרך כלל מוסבת על דבר הלכה. וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים, וכן פסק השולחן ערוך ביו"ד סימן ר"מ. אבל הרמ"א לא כן פסק, אלא הביא בשם המהרי"ל שאין חילוק בין אב לאם בכל זה, ומשמע גם כן שאין הבדל בין אם אמר בשמם דבר הלכה או דבר חול – תמיד צריך להזכירם בלשון הכ"מ. לפנינו, איפוא, מחלוקת חכמי ספרד וחכמי אשכנז בנידון. ונראה להסביר את מחלוקתם: שמהרי"ל והרמ"א סוברים שפשוט הוא שהמצווה לכבדם אחר מותם באמירת הכ"מ תופסת גם בדבר הלכה, גם במילי דעלמא, וגם לאב וגם לאם – שהלא התורה מזכירה אב ואם בחדא מחתא: "כבד את אביך ואת אמך", ומנין לנו להפלות ביניהם? ועוד, אם אמנם יש מצווה לכבדם אחר מותם, מה לי אם מזכירם לגבי דבר חכמה בחכמת התורה או חכמת העולם או סתם מילי דעלמא – סוף סוף הרי המצווה היא לכבד את הגברא ולא את מה שאמר, ואם כן יאמר הכ"מ בין אם מזכיר שמועה ששמע בדבר הלכה או במילי דעלמא או שמזכירם סתם. ושיטת הספרדים – הרמב"ם, השולחן ערוך, ור"י הזקן – יש לנמק: שלכאורה אינו מובן מדוע קבעו חכמים הלכה כזו שצריכים לכבדם לאחר מותם – הלא תורתנו היא תורת חיים והיא מסדרת לנו יחסי אדם לחברו ואדם למקום, ומה לנו עם מתים שכבר הלכו לעולמם ואינם יכולים ליהנות ממעשינו? אלא שזה מבואר יותר לאור מה שאמרו ביבמות צ"ז ע"א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר." ולכן חכמי ספרד מודים שהמצווה היא לכבד את הגברא, אבל כאן אמנם כן הוא – שכשמזכיר דבר תורה בשמו, ושפתיו של אביו דובבות בקבר, הוי כאילו מחייהו, שעל ידי התורה…