בעניין עוסק במצווה פטורין מן המצווה בסוכה דף כה–כו

בעניין עוסק במצווה פטורין מן המצווה בסוכה דף כה–כו – בירור השיטות (1985)

View The Text

This content is currently available in its original PDF format. As we expand the library, we plan to add a text version as well.

הערות נוספות לסוגיא דעוסק במצווה פטור מן המצווה (1994)

1. רש״י בסוגיה זו בסוכה דף כ״ה וכ״ו סובר שדין עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא פשוטו כמשמעו, וכל זמן שהוא עסוק במצוה – פטור מכל שאר המצוות, וכן משמע מן הגאונים ומהרמב״ם. אולם תוספות חולקים, ומפני קושיותיהם סוברים שכלל זה של עוסק במצוה פטור מן המצוה – הוא רק כשאי אפשר לקיים את שתיהן. 2. ונראה להסביר שלפי תוספות, השאלה היא רק שאלה פורמלית של קדימה – וכמו שיש דין אין מעבירין על המצוות בפרק ב׳ דשבת לענין מקום, כך יש דין של קדימה לענין זמן. אבל רש״י יסבור שהנימוק הוא עמוק יותר: כל עניין עשיית המצוות הוא שהאדם ירגיש נוכחות השי״ת וייכנע לו על ידי ציות למצוותיו – וכך יהיה ער למלכות שמים. ומכיוון שכך, מה לי מצוה זו או אחרת? ואם כבר תודעתו מופנית לשמים – מדוע יעבור למצוה אחרת? על כן, לתוספות – אם אפשר לקיים את שתיהן, אין בעיה של קדימה, ועליו לקיים שתיהן. אך לרש״י – כל זמן שעשיית המצוה הראשונה ממלאת את תפקידה, אין טעם להסירו ממנה ולהעבירו למצוה אחרת. 3. ולפי זה אפשר לברר עוד עניין בסוגיה זו בדף כ״ו ע״א – הברייתא לענין מוכרי ספרים, תפילין, מזוזות, וכן מוכרי תכלת – שהם פטורים מכל המצוות. לתוספות קשה – וכי עסוקים במצוות הם? הלא הם עסוקים בהכשר מצוה, לא במצוה עצמה. והרי אין ברכה על כתיבת תפילין או עיבוד העורות, ואין טעם להקדים הכשר מצוה למצוה עצמה בסדר העדיפויות. אבל לרש״י מובן – שאף כי אינם אלא בהכשרי מצוות, מכל מקום בפועל הם עסוקים בדברים שמעניקים להם תודעת השי״ת ומצוותיו, וכך הם מודעים לנוכחותו של ה׳ בחייהם – ולכן אין להם להפסיק למצוה אחרת. 4. (מוצאי החג – להשלמת הנאמר לעיל, סעיף 2): לשם חלק האגדה, ואולי אף בחלק ההלכה, ניתן לנסח את הנ״ל כך – תוספות סוברים שכל מצוות עשה היא לא רק יחידה לעצמה אלא יש לה אופי ייחודי, ובמהותה אינה ניתנת להחלפה – ולכן יש דין קדימה במצוות, כך שעוסק במצוה פטור מן המצוה – כי הוא כאנוס מפי הגבורה, וזה תופס רק כשאי אפשר לקיים את שתיהן. אך רש״י יסבור שביסוד הדברים – חרף השינויים בין המצוות – כולן שוות בזה שכל אחת מהן משמשת צינור לדבקות בהשי״ת, וא"כ מה לי מצוה זו ומה לי מצוה אחרת. ודומה לזה מאמרו של רבי: מה לי שחיטה מן הצואר ומה לי מן העורף – אלא לצרף את ישראל (מדרש תנחומא שמיני פ״ז, והשווה בראשית רבה פרשה מ״ה פסוק א׳ בשם רב). 5. ואולי – לרש״י קשה: אם כל מצוה …

Talmudic Analysis

חיוב סומא במצוות (1988)

סוגיית חיוב סומא במצוות היא נושא שנדון רבות בספרות הראשונים והאחרונים, ויש לדון בה בשני מישורים: מצד אחד, האם סומא יכול לעלות לתורה ולברך כשחברו קורא בשבילו, ומאידך – האם סומא מחויב במצוות בכלל. לעניין העלייה לתורה, רוב הראשונים, כדוגמת האשכול, האגודה והנמוקי יוסף, פוסקים שהסומא רשאי לעלות ולברך כאשר אחר קורא עבורו, על בסיס דין שומע כעונה. הב"י חלק עליהם וכתב שאין לסמוך עליהם נגד שאר רבותא, והרמ"א השיג עליו והביא את דברי המהרי"ל שמנהג האשכנזים לקרוא לסומא. החיד"א דחה את פסיקת ר' יעקב עמדין שהחמיר בזה, והט"ז, על פי התוספתא והירושלמי, כתב שגם כאשר אחד מברך ואחר קורא – יוצא משום שומע כעונה. הפרי מגדים הסתפק אם שומע כעונה שייך בסומא, שכן אולי אינו בגדר "מחויב בדבר". מאחורי מחלוקת זו עומדת שאלה יסודית בפרשנות דין שומע כעונה: האם הוא תפיסת הדברים (כדעת הבית הלוי והרא"ש) – כלומר שהשומע קולט את התוכן בלבד, או שמא תפיסת הגברא (כהבנת החזון איש והתוס') – כלומר שהשומע נחשב ממש כאומר הדברים בעצמו. לפי זה, מי שסובר ששומע כעונה פירושו תפיסת גברא, יחשיב את הסומא כעולה לתורה ממש, ולכן רשאי לברך, ואילו מי שסובר שהוא תפיסת דברים בלבד – יטען שסומא, שאינו יכול לקרוא מן הכתב, אינו בר חיובא. כך גם במחלוקת תוס' והרא"ש לגבי אדם שאינו בקי – האם רשאי לעלות כשהש"ץ קורא. מכאן ניתן להסיק שהמחלוקת בשומע כעונה משליכה ישירות על שאלת עליית סומא לתורה. אך שאלה נוספת עולה – האם סומא בכלל מחויב במצוות? בגמרא ב"ק פ"ו–פ"ז, רבי יהודה פוטר סומא מכל המצוות, בעוד שחכמים מחייבים אותו. ר' יוסף, שהיה סגי נהור, סבר בתחילה שהלכה כר' יהודה, אך חזר בו בעקבות דברי ר' חנינא ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". אם כן, קיימת מחלוקת מהותית: האם הלכה כרבי יהודה או כרבנן. המגן אברהם פסק שסומא חייב, אך ישועות יעקב דחה זאת, שכן רבים סוברים שהלכה כרבי יהודה. ברם, הראשונים, ובראשם הר"ן, פסקו שסומא כן חייב – שכן דעת רבי יהודה היא דעת יחיד. גם אם נאמר כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות – נחלקו האחרונים כיצד להבין פטור זה. התוס' כתבו שהוא פטור מדאורייתא אך חייב מדרבנן – שלא יהיה כגוי. הפרי מגדים סבר שהוא פטור ממצוות עשה אך חייב בלא תעשה. המנחת חינוך סבר שהוא פטור מכולן – דאורייתא ודרבנן – אך מחויב במצוות בני נח, אף שאינו נ…

Talmudic Analysis

לענין עד אחד נאמן באיסורין (2000)

אחד המקורות היסודיים לדין עד אחד באיסורין הוא בגיטין דף ב' ע"ב. שם מפרש רש"י: "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב". ותוספות שם ד"ה עד אחד מבאר דברי רש"י שבסוגיין מדובר באיתחזק איסורא, אבל מכיוון שיש בידו לתקנן, לומדים מכאן גם על לא איתחזק איסורא. נמצא שאיתחזק ויש בידו לתקנן שווה ללא איתחזק ואין בידו לתקנן. ותוספות שם בסוף דבריהם לעניין נדה נראה שלומדים דין עד אחד נאמן באיסורין מנדה על פי שני לימודים: דין דלא איתחזק ואין בידו לומדים מנדה בזמן ראייתה, ודין דאיתחזק ויש בידו לומדים מנדה בשבעת הנקיים. אין לומדים לא איתחזק מאיתחזק שיש בידו לתקנן. ועיין במהרש"א שם. ולכאורה קשה – מדוע תוספות אינם מסתפקים בשיטת רש"י שלומדים דין עד אחד נאמן באיסורין משחיטה, תרומה וניקור, ומדוע רש"י לא למד דין זה מנדה, כפי שעושים תוספות? וביישוב הדברים ובהסברת שיטותיהם של הראשונים בהבנת עניין איתחזק איסורא, יש לומר: פשוט שבאיתחזק איסורא אין העד האחד נאמן, משום שהחזקה חזקה יותר, ואין עדות יחיד מספיקה לסתור אותה. אבל אם יש בידו לתקנן – שוב נאמן העד, וזה באחד משני דרכים: א) נאמן משום שה"יש בידו" מחליש את החזקה – החזקה אומרת שמה שהיה כך יהיה, והיכולת לתקן מלמדת שהחזקה אינה מוחלטת וניתנת לשינוי. לכן, עצם האפשרות לשנות את המצב הנוכחי מפחיתה את תוקפה של החזקה, ואין היא יכולה להכחיש את העד – ונאמנותו עומדת. ב) אפשרות שנייה – החזקה עצמה במקומה עומדת, אך "יש בידו לתקנן" מקנה לעד נאמנות מיוחדת, מעין מיגו. למשל, בהפרשת תרומה – אם היה רוצה, היה יכול להפריש לעיני בית הדין, ואז היה נאמן אפילו בלי להעיד. לכן, כשהוא בוחר להעיד – עצם האפשרות ההוכחתית שבידו מחזקת את נאמנותו ומתגברת על החזקה. לפי זה, רש"י סובר כהצעה הראשונה – שהחזקה נחלשת על ידי "יש בידו", ולכן איתחזק איסורא שיש בידו לתקן דומה ממש ללא איתחזק איסורא ואין בידו – שבשניהם החזקה אינה מונעת את נאמנות העד. תוספות לעומת זאת סוברים כהצעה השנייה – שהחזקה נשארת בעינה, אבל "יש בידו" מקנה לעד נאמנות יתרה. לכן, באיתחזק ויש בידו – נאמן. אבל בלא איתחזק ואין בידו – לא ברור אם סתם נאמנות מספיקה, כי אין לעד נאמנות יתרה, וייתכן שנאמנות רגילה אינה מועילה כלל אף בהעדר חזקה. וביתר ביאור בדברי תוספות: בתחילה סברנו שיש לתו…

Talmudic Analysis