חיוב סומא במצוות (1988)
סוגיית חיוב סומא במצוות היא נושא שנדון רבות בספרות הראשונים והאחרונים, ויש לדון בה בשני מישורים: מצד אחד, האם סומא יכול לעלות לתורה ולברך כשחברו קורא בשבילו, ומאידך – האם סומא מחויב במצוות בכלל. לעניין העלייה לתורה, רוב הראשונים, כדוגמת האשכול, האגודה והנמוקי יוסף, פוסקים שהסומא רשאי לעלות ולברך כאשר אחר קורא עבורו, על בסיס דין שומע כעונה. הב"י חלק עליהם וכתב שאין לסמוך עליהם נגד שאר רבותא, והרמ"א השיג עליו והביא את דברי המהרי"ל שמנהג האשכנזים לקרוא לסומא. החיד"א דחה את פסיקת ר' יעקב עמדין שהחמיר בזה, והט"ז, על פי התוספתא והירושלמי, כתב שגם כאשר אחד מברך ואחר קורא – יוצא משום שומע כעונה. הפרי מגדים הסתפק אם שומע כעונה שייך בסומא, שכן אולי אינו בגדר "מחויב בדבר". מאחורי מחלוקת זו עומדת שאלה יסודית בפרשנות דין שומע כעונה: האם הוא תפיסת הדברים (כדעת הבית הלוי והרא"ש) – כלומר שהשומע קולט את התוכן בלבד, או שמא תפיסת הגברא (כהבנת החזון איש והתוס') – כלומר שהשומע נחשב ממש כאומר הדברים בעצמו. לפי זה, מי שסובר ששומע כעונה פירושו תפיסת גברא, יחשיב את הסומא כעולה לתורה ממש, ולכן רשאי לברך, ואילו מי שסובר שהוא תפיסת דברים בלבד – יטען שסומא, שאינו יכול לקרוא מן הכתב, אינו בר חיובא. כך גם במחלוקת תוס' והרא"ש לגבי אדם שאינו בקי – האם רשאי לעלות כשהש"ץ קורא. מכאן ניתן להסיק שהמחלוקת בשומע כעונה משליכה ישירות על שאלת עליית סומא לתורה. אך שאלה נוספת עולה – האם סומא בכלל מחויב במצוות? בגמרא ב"ק פ"ו–פ"ז, רבי יהודה פוטר סומא מכל המצוות, בעוד שחכמים מחייבים אותו. ר' יוסף, שהיה סגי נהור, סבר בתחילה שהלכה כר' יהודה, אך חזר בו בעקבות דברי ר' חנינא ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". אם כן, קיימת מחלוקת מהותית: האם הלכה כרבי יהודה או כרבנן. המגן אברהם פסק שסומא חייב, אך ישועות יעקב דחה זאת, שכן רבים סוברים שהלכה כרבי יהודה. ברם, הראשונים, ובראשם הר"ן, פסקו שסומא כן חייב – שכן דעת רבי יהודה היא דעת יחיד. גם אם נאמר כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות – נחלקו האחרונים כיצד להבין פטור זה. התוס' כתבו שהוא פטור מדאורייתא אך חייב מדרבנן – שלא יהיה כגוי. הפרי מגדים סבר שהוא פטור ממצוות עשה אך חייב בלא תעשה. המנחת חינוך סבר שהוא פטור מכולן – דאורייתא ודרבנן – אך מחויב במצוות בני נח, אף שאינו נ…
